יום רביעי, 11 בנובמבר 2020

נועם קוריס כותב ברשת קו עיתונות


בג"צ עפולה – מה באמת החליט בית המשפט העליון ?

בית המשפט העליון לא ניתח בהחלטתו את מלוא הטענות שנשמעו בציבור, וקבע שביסוד המחלוקת, עמד האירוע שהתקיים בשעות שבו התקיים הדיון, בפארק העירוני של העיר עפולה שאורגן על ידי המשיבות עיריית עפולה והחברה להתחדשות(להלן: המשיבות)

נפגעה בתאונה ולא תקבל קצבת נכות

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שעניינה פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 739-01-19 מיום 2.7.2019, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בב"ל 26727-05-17 מיום

העליון דחה בקשת המערער לבקר בירדן

בית המשפט לא אפשר למוסלמי לצאת לרגל חג הקורבן. החלטת בית המשפט לימדה שנגד העורר הוגש ביום 8.11.2016 כתב אישום בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, בגין אירוע במהלכו גנבו העורר ושותפיו מכשירי טלפון סלולריים. לפי

40 שנה אחרי – היורשת עתרה

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שעניינה להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין לערעורים של הכנסייה היוונית קתולית, שאישר פסק דין של בית הדין של הכנסייה היוונית קתולית בנוגע לצו ירושה שבמחלוקת.

רשות מקרקעי ישראל חדלה מלהפעיל את סמכותה ולהגן על האינטרס הציבורי

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למנהל מקרקעי ישראל, כיום רשות מקרקעי ישראל (להלן: המשיבה 1) לבוא וליתן טעם מדוע היא "חדלה מלפעול ומלמלא תפקידה בהגנה על מקרקעי

רצח בכוונה תחילה ונגזר עליו עונש מאסר עולם ופיצויים בסך 600,000 ₪

המבקש הורשע ביום 21.12.2015 בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא מ' פינקלשטיין , והשופטים ל' ברודי ור' אמיר) בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 24.2.2016 נגזר על המבקש עונש

ייפוי כוח בלתי חוזר

ייפוי כוח בלתי חוזר הנו יפויי כוח שניתן בדרך כלל בעסקאות נדל"ן, בהם מייפה המוכר את עורך הדין שלו או של הקונה לבצע את העברת הרישום בטאבו בשמו, לאחר התמלאותם של תנאים שונים בהסכם

בנו מחסן ללא היתר וישלמו קנסות כבדים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת עמיתה מ' סוקולוב) בעפמ"ק 31320-02-19 מיום 19.5.2019, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו

האולם לא הוציא אלכוהול לרחבת הריקודים – בעל השמחה תובע

שאלה: באירוע שערכנו הפר האולם התחייבות להוצאת מגשי אלכוהול לרחבת הריקודים ע"י מלצרים ובנוסף, נגרמה לנו עוגמת נפש רבה כתוצאה מכך שמנהל האירוע שינה על דעת עצמו את סדרי הישיבה בשולחנות באולם בניגוד לרצוננו. בכך,

'שהבנק לא ייפגע' – בית המשפט סירב למנות 'כונס'

בית המשפט העליון הכריע בבקשת ערעור שנסב על הכרעת בית המשפט המחוזי בתביעה שכנגד שהגישו המערערים. במוקד הדברים בקשה למינוי כונס נכסים שיקדם את הפרויקט שעתיד להיבנות על חלקות 28 וְ-29. נראה לכאורה כי הפרויקט

8 חודשי מאסר וקנס 20,000 ₪ – על אי תשלום מס

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים ש' בורנשטין, מ' ברק נבו ו-ד' עטר) בע"פ 66428-01-19 מיום 4.6.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקש על

בחן את עצמך –  רישיון תיווך נדל"ן

בעת האחרונה נשמעים קולות במשרד המשפטים שקוראים לביטול הצורך ברישיון תיווך נדל"ן ובביטול בחינת מתווכי הנדל"ן הנערכת פעמיים בשנה. נכון להיום, מתווך שפועל ללא רישיון מתווך נדל"ן עובר על החוק ואף אינו זכאי לדמי התיווך

יום חמישי, 20 באוגוסט 2020

נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח


נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח
היעדרות ללא אישור מעבודות השירות יכולה לעלות בהמרת העונש בחזרה למאסר מאחורי סורג ובריח.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ט' חיימוביץ) בעת"א 9480-09-19 מיום 3.10.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקש לביטול החלטת ראש אגף האסיר בשירות בתי הסוהר שהורתה על הפסקת עבודות השירות שריצה המבקש, ונשיאת יתרת עונשו בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח.


המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות של התפרצות, גניבה, קבלת דבר במרמה, הונאה בכרטיס חיוב וניסיון הונאה בכרטיס חיוב. ביום 18.1.2018 נגזר דינו של המבקש לעונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, ועונשים נלווים נוספים. בגזר הדין נקבע כי המבקש יבצע את עבודות השירות ב"בית לשובע" בתל אביב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וגיליונות השימוע בעניינו של המבקש מגוללים מסכת ארוכה של התחמקויות והיעדרויות מצדו של המבקש בקשר לעבודות השירות שנדרש לעשות. יצוין בתמצית כי עולה שלמבקש ניתנו הזדמנויות רבות חוזרות ונשנות להשלים את עבודות השירות שהושתו עליו, אך הוא הרבה להיעדר ללא אישור (כאשר בחלק מהחודשים עבד במשך ימים ספורים בלבד), חדל מלהגיע למקומות עבודה מיוזמתו, נפלט ממקומות עבודה לאחר שסירב לבצע את המוטל עליו וגם הביע מספר פעמים את אדישותו כלפי ביצוע עבודות השירות ואת רצונו לרצות את עונש המאסר בין כותלי בית הסוהר.
          
כך, במהלך התקופה, מחודש מאי 2018 ועד לחודש אפריל 2019 נעדר המבקש מעבודות השירות ללא אישור במשך 104 ימים. הוחלפו למבקש – חלק מהפעמים לאחר שנפלט מעבודה בשל תפקודו הלקוי וחלק מהפעמים לבקשתו – מספר מקומות עבודה. נערכו לו שמונה שיחות בירור, עד אשר זומן ליום 4.2.2019 לשימוע לפני הפסקה מנהלית של עבודות השירות לפי סעיף 51ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאחר השימוע, ניתנה למבקש הזדמנות נוספת להשלים את ביצוע עבודות השירות, אך הוא המשיך להיעדר ממקום העבודה ללא כל אישור. ביום 3.4.2019 הוצא נגד המבקש צו הפסקה מנהלית של עבודות השירות, ונקבע כי עליו להתייצב בבית הסוהר ביום 2.5.2019 לריצוי 86 ימים המהווים את יתרת עונשו.

נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"א 56439-04-19). בעיקר טען המבקש באותה עתירה כי הליך השימוע בוצע שלא כדין נוכח העובדה שהוא לא היה מיוצג, כאשר בהתחשב במצבו הרפואי יש ליתן לו הזדמנות נוספת לקיים שימוע ולרצות את עונשו בעבודות שירות, במקום אשר יתאים למגבלותיו הרפואיות. בית המשפט המחוזי קבע ביום 20.5.2019 כי לא ניתן לומר שנפל פגם בהליך השימוע או בהחלטה על הפסקת עבודות השירות. עם זאת, לפנים משורת הדין, נאות בית המשפט ליתן למבקש – אשר הביע התחייבות לציית להוראות הממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה) – הזדמנות נוספת בדרך של חידוש הליך השימוע. לפיכך, נקבע כי המבקש יוזמן להליך שימוע אליו יתייצב בליווי בא-כוחו.

ואכן, המבקש הוזמן לשימוע ליום 10.6.2019, אליו התייצב, אך זאת כשהוא אינו מיוצג. בנסיבות אלו, השימוע נדחה ליום 24.6.2019, אך בתאריך זה המבקש לא התייצב כלל. לפנים משורת הדין זומן המבקש לשימוע נוסף, ליום 16.7.2019, אך כבר בעת שזומן הודיע כי הוא מתכוון להגיע לבדו, וללא בא-כוחו. המבקש אכן התייצב לשימוע בגפו, ולא הציג מסמכים רפואיים חדשים שלא הוגשו קודם לכן. לפיכך, במסגרת השימוע הומלץ על הפסקת עבודות השירות, וביום 15.8.2019 הוצא לו בשנית צו הפסקת עבודות השירות.
גם על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. במסגרת העתירה טען המבקש כי יש מקום לבטל את ההחלטה להורות על הפסקת עבודות השירות, להשיבו לעבודות השירות ולהורות לממונה על עבודות השירות למצוא לו מקום עבודה התואם את מגבלותיו הרפואיות. כמו כן נטען כי הממונה פעל משיקולים זרים ועשה כל שניתן כדי למנוע ממנו להשלים את עבודות השירות.
ביום 3.10.2019 נדחתה העתירה. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהחלטה. זאת, כאשר הגורמים הרלוונטיים נהגו במבקש בסבלנות אין קץ, נתנו לו אין ספור הזדמנויות והחליפו לו מקומות עבודה רבים. על אף שבית המשפט אפשר למבקש לעבור הליך שימוע נוסף, גם במהלך השימוע האחרון לא העלה המבקש כל טענה שיש בה כדי להסביר את התנהגותו לאורך תקופת עבודות השירות, כגון מסמך רפואי המצדיק את ההיעדרויות הרבות או המבהיר כי הוא אינו מסוגל לבצע את עבודות השירות במסגרות בהן שובץ, ואיזה סוג עבודה הוא יכול לעשות. על כן, לא נמצא כי נפל פגם בהמלצת הממונה ובהחלטה להפסיק את עבודות השירות. המבקש נדרש להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 1.12.2019.

מכאן לבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך בעליון, טען כי היה על הממונה לשבצו לעבודה מתאימה ולאפשר לו לסיים את עבודות השירות, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.5.2019. משלא נעשה כן, שגה בית המשפט בקבעו כי הוא מזלזל במערכת בית המשפט שעה שלא ניתנה לו ההזדמנות להשתלב במקום עבודה נוסף. מעבר לכך, בהליך השימוע האחרון נפל פגם משמעותי, שכן הממונה לא התחשב במצבו הכלכלי העגום אשר מנע ממנו לשכור את שירותיו של עורך דין.

בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור וקבע, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים שבהם עולה מן הבקשה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 3497/12 ארלסקי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (24.12.2012); רע"ב 3492/19 אליהו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (26.5.2019)). הבקשה בענייננו נטועה כל כולה בעניינו הספציפי של המבקש ובנסיבות המסוימות שבהן הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו עליו. אף כלל לא נטען על ידי המבקש לקיומה של שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור. יתר על כן, אף לפי הגישה המקלה לקבלת רשות ערעור, בנסיבות בהן, כבענייננו, ההחלטה הראשונה התקבלה על ידי גוף מנהלי ורק ההחלטה השנייה התקבלה על ידי גוף שיפוטי (ראו למשל: רע"ב 4982/14 זולונוב נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (1.9.2014)), אין כל מקום להיעתר לבקשה.
ריצוי עונש מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות הינו פריווילגיה שיפוטית, אשר עלולה להישלל ממי אשר אינו עומד באחריות הנדרשת לשם כך. בכלל זה, היעדרויות מעבודה, איחורים או אי-ביצוע המשימות במסגרת העבודה, עלולים להביא להמרת העונש למאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת בהתאם להוראת סעיף 51ט לחוק העונשין (רע"ב 7868/12 אפנג'ר נ' בית המשפט המחוזי נצרת, פסקה 9 (10.11.2013), רע"ב 3863/18 ניסימוב נ' נציבת בתי הסוהר, פסקה 23 (17.5.2018); רע"ב 2436/19 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.4.2019)).
בענייננו, המבקש נעדר מעבודתו ללא אישור במשך למעלה מ-100 ימים, וניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לשנות את התנהגותו. ביניהן שיחות בירור רבות בהן הובהרה לו החובה המוטלת עליו וההשלכות שתהיינה לאי-עמידה בתנאי העבודה כנדרש. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו והמשיך להיעדר מעבודות השירות ללא הצדקה. טענותיו בדבר מחלות שונות אשר מונעות ממנו ביצוע כל סוגי המסגרות בהן שובץ, לא גובו בכל אסמכתא. גם לאחר שבית המשפט המחוזי הורה – לפנים משורת הדין – לערוך למבקש שימוע נוסף, וזאת בין היתר על רקע טענתו כי בשימוע הראשון לא ניתנה לו האפשרות להיות מיוצג, ועל רקע בקשתו להצגת מסמכים רפואיים, לא חדל המבקש מלתעתע במערכת. בפעם הראשונה התייצב לשימוע ללא עורך דין, בפעם השנייה לא הופיע כלל (כאשר תחילה מסר ששכח את המועד, ורק לאחר מכן הציג מסמך רפואי בדבר מחלה) ובפעם השלישית התייצב כשהוא אינו מיוצג. מכל מקום, לא הוצגו כל מסמכים רפואיים המגבים את הטענות בדבר מחלות רקע קשות המונעות ממנו ביצוע עבודות השירות במסגרות בהן שובץ עד כה, או מגבילות אותו מביצוע עבודה מסוימת.
משכך, העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לפיה ההחלטה המנהלית על הפסקת עבודות השירות מוצדקת. בוודאי שאין בהחלטה זו – בנסיבות העניין ונוכח התנהלותו של המבקש – משום חריגה ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות. אדרבה, המבקש הדגיש את הסאה.

בהתאם כאמור, הבקשה נדחתה. נקבע כי מועד ההתייצבות לריצוי המאסר עליו הורה בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

יום חמישי, 11 ביוני 2020

העירייה שינתה מדיניות והפרה הסכם – מה קבע בית המשפט ?

העירייה שינתה מדיניות והפרה הסכם – מה קבע בית המשפט ?
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לקיום דיון נוסף שהוגשה בפניו.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

הבקשה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4872/17 מיום 9.10.2018 (השופטים ד' ברק-ארזד' מינץ וי' אלרון; להלן: פסק הדין) אשר קיבל את ערעור המשיבה כאן, המועצה המקומית זכרון יעקב (להלן: המועצה), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.5.2017 בעת"א (מחוזי חי') 26011-08-16 (השופטת ע' אטיאס) והורה על בטלות החוזה שנחתם בין המבקשת לבין המשיבה.

ביום 6.7.2015 נחתם חוזה בין המועצה ובין המשיבה שעניינו פרויקט לבנייתן של 144 יחידות דיור במתחם מלון "עדן אין" בזכרון יעקב (להלן: החוזה). במסגרת החוזה, התחייבה המועצה לתמוך בתכנית מתאר מקומית (להלן: התכנית) שתגיש המבקשת לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בחיפה (להלן: הוועדה המחוזית) וכפועל היוצא מכך, אף צורפה כיזמת התכנית ומגישתה. החוזה נחתם על ידי ראש המועצה המקומית ועל ידי גזבר המועצה, אך לא הובא לאישור מליאת המועצה. התכנית הוגשה לוועדה המחוזית וביום 4.4.2016 אושרה התכנית בתנאים. ביום 11.7.2016 דחתה הוועדה המחוזית בקשה לקיים דיון חוזר בתכנית.

במקביל לאמור, בחודש אפריל 2016, בין היתר על רקע מחלוקת ציבורית בנוגע לקידומה של התכנית, התפטר ראש המועצה ובבחירות חדשות שנערכו נבחר מי שנמנה עם המסתייגים מהתכנית. ביום 2.8.2016 קיימה מליאת המועצה דיון בתכנית, ובסיומו הוחלט כי המועצה תגיש ערר על התכנית למועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית) בהתאם לסעיף 110 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביום 10.8.2016 הוגש הערר, וכן ביקשה המועצה להסיר את שמה כיוזמת ומגישת התכנית. באותו היום, הגישו המבקשת וחברה זרה אשר הייתה מעורבת אף היא בייזוּם התכנית תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המועצה, על מנת לאכוף את החוזה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ככל שהיא נוגעת למבקשת. הוא אסר על המועצה לחזור בה מהסכמתה להיות יוזמת התכנית והורה על אכיפת התחייבות המועצה לתמוך בשינוי היעוד בתכנית ממלונאות למגורים.

המועצה ערערה על פסק הדין לבית משפט זה וערעורה התקבל, כאמור. בית המשפט, בדעת רוב מפי השופטת ד' ברק-ארז ובהסכמתו של השופט ד' מינץ, קבע כי הגם שהחוזה נחתם על ידי ראש המועצה והגזבר, בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), עמידה בדרישת סעיף זה "אינה פוטרת את הרשות מעמידה בדרישות אחרות של הדין" (פסקה 39 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז). משבמקרה דנן החוזה נסב על הפעלתה של סמכות סטטוטורית של המועצה, נקבע כי ראש המועצה אינו יכול להתחייב בשמה וכי "הסמכות לנקוט עמדה בנושאים של תכנון ובניה נתונה ברגיל לרשות המקומית, ועל כן ההחלטה בעניין הייתה צריכה להיות החלטתה של המועצה" (שם). בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי חלה חובה להביא את החוזה לאישור מליאת המועצה ומשלא נעשה כן, הרי שהוא נחתם בחוסר סמכות ועל כן בטל. נקבע כי "תוצאה זו מתחייבת מן הדואליות הנורמטיבית – שכן היא נלמדת הן מהכלל המינהלי לפיו פעולה של רשות שנעשתה בחריגה מסמכות דינה בטלות והן מהכלל החוזי המעוגן בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו חוזה שכריתתו אינה חוקית הוא חוזה בטל" (שם, פסקה 43). עוד נקבע כי לא ניתן להפריד את החוזה כך שיתאפשר לחלקים ממנו להישאר בעינם וזאת הואיל ו"החוזה כולו מבוסס על התחייבותה של המועצה לתמוך בתכנית – התחייבות שכאמור אין לה תוקף ללא אישור מליאת המועצה. טלו מהחוזה עניין זה, והוא יתרוקן מתוכן לחלוטין" (שם, פסקה 44). בהמשך פסק הדין, התייחסה השופטת ד' ברק-ארז "למעלה מן הצורך ולנוכח היריעה שפרש בית המשפט המחוזי בהיבטים הנוגעים לכבילת שיקול הדעת והלכת ההשתחררות" גם לסוגיות אלה וציינה כי "אין לומר שבמקרה דנן החוזה מגלם התפרקות מוחלטת ואסורה של המועצה משיקול דעתה" (שם, פסקה 51) וכי "במקרים שבהם ההתקשרות החוזית אכן נסבה על סוגיה משמעותית שלחילופי השלטון היה קשר אליה וברקעה מצוי אינטרס ציבורי או צורך ציבורי חיוני שאותו השלטון החדש מבקש לקדם – האפשרות של השתחררות מהחוזה תהיה ראויה להיבחן" (שם, פסקה 52). לבסוף, ציינה השופטת ד' ברק-ארז כי הואיל ובקשה שהגישה המבקשת לקבלת היתר לפיצול סעדים לא הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי, ומבלי לנקוט כל עמדה לגוף הדברים, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בבקשה זו. כאמור, השופט ד' מינץ הצטרף לדעתה של השופטת ד' ברק-ארז.

מנגד, השופט י' אלרון סבר כי יש לדחות את הערעור שכן לטעמו לא קיים "מקור נורמטיבי המחייב קבלת אישור מליאת המועצה המקומית בכל מקרה בו המועצה מקבלת על עצמה התחייבות חוזית הקשורה לתחום התכנון והבניה" (פסקה 1 לפסק דינו) וכי אין בכללי המשפט המנהלי כדי לחייב "באופן גורף את אישורה של מליאת מועצה או מועצת עירייה כתנאי מחייב בלעדיו אַיִן למתן תוקף להתחייבות של מועצה או עירייה בכל מקרה של חוזה מינהלי, ואף לא בכל התחייבות הקשורה לתחום התכנון והבניה" (שם, פסקה 5). עוד סבר השופט י' אלרון כי אין בהחלטת מליאת המועצה מיום 2.8.2016 כדי ללמד על דבר כוונת מליאת המועצה הקודמת, אשר בתקופתה נחתם החוזה, וכי מנסיבות העניין "מצטיירת התמונה לפיה המועצה, בהרכבה הקודם, לא התנגדה לתוכן החוזה ולהתחייבויותיה על פיו, ואילו היה העניין מובא לפניה נראה כי היתה מאשרת את התחייבויות המועצה על פי החוזה" (שם, פסקה 8). לבסוף, ציין השופט י' אלרון כי במקרה דנן, היה מקום לפעול בהתאם לכלל הבטלות היחסית ולא להורות על בטלות החוזה וזאת לאור עמדתו לפיה ככל שקיים פגם, הרי שאין מדובר בפגם היורד לשורש הסמכות; לאור הפגיעה הישירה הנגרמת למבקשת כתוצאה מביטול החוזה; ולאור האינטרס הציבורי "המחייב כי המועצה תקיים את התחייבויותיה של קודמתה ולא תתנער מהן אך בשל חילופים פרסונליים בהרכב המועצה והעומד בראשה" (שם, פסקה 16).

מכאן הבקשה דנן שבה טוענת המבקשת כי בפסק הדין קבע בית המשפט הלכה חדשה לפיה "כאשר רשות מקומית מתחייבת התחייבות בעלת אופי מינהלי-ציבורי, בעניין הנוגע לסמכות סטטוטורית של הרשות בנושאים של תכנון ובניה, יש לקבל את אישור מועצת הרשות ואין די בחתימותיהם של ראש הרשות והגזבר". המבקשת סבורה כי להלכה זו השלכות רוחב כלפי כל הרשויות המקומיות במדינה ויתכן שהיא חלה על הסכמים רבים בין יזמים לבין רשויות מקומיות, אף כאלה שנחתמו לפני שנים רבות. על כן, טוענת המבקשת כי מן הראוי להותיר שינוי מרחיק לכת שכזה בידי המחוקק, ולא לבצעו באמצעות כלים פרשניים של בית המשפט, לא כל שכן באמצעות שימוש בטכניקה של קריאה אל תוך החוק של דרישה שאינה קיימת בו, אשר השימוש בה נועד בעיקר לשם הסרה או תיקון אי חוקתיותו של חוק.

עוד טוענת המבקשת כי פסק הדין אף קבע הלכה חדשה בעניין תחולת כלל הבטלות היחסית לפיה כאשר קיימת חריגה מסמכות שלה השלכות משמעותיות על המדיניות שעניינה עיצוב המרחב הציבורי, הרי שבכל מקרה יש לבטל את הפעולה שנעשתה בחריגה מסמכות. היא סבורה כי הלכה זו משמעה כבילת שיקול דעתו של בית המשפט אשר אינה רצויה או ראויה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין החיל את ההלכה החדשה באופן רטרוספקטיבי על המקרה דנן, וזאת בזמן שהוא שותק לעניין תחולתה של ההלכה. המבקשת סבורה כי בכך סותרת ההלכה את קביעותיו של בית משפט זה בכל הנוגע לתחולתן בזמן של הלכות חדשות וכי יש לקבוע כי פסק הדין חל באופן פרוספקטיבי בלבד על התחייבויות עתידיות של רשות מקומית.

לאור טעמים אלה, סבורה המבקשת כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים אשר מצדיקים דיון נוסף, וזאת ביתר שאת בשים לב לדעת המיעוט של השופט י' אלרון.

לאחר עיון בבקשה ובפסק הדין, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תשובת המועצה.

תנאי סף לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין של בית המשפט העליון נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף. במקרה דנן, ספק בעיני אם אכן נקבעה הלכה חדשה כטענת המבקשת, לא כל שכן כזו אשר מצדיקה קיום דיון נוסף בה. ודוק, המבקשת עצמה מודה, בסעיף 75 לבקשתה, כי ההלכה החדשה הנטענת אינה משנה הלכה קודמת. קביעותיו של בית המשפט בעניין תוקפו של החוזה הינן פועל יוצא של פרשנותו לדין הקיים לפיה הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות "אינה פוטרת את הרשות מעמידה בדרישות אחרות של הדין" (פסקה 39 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז), לרבות בכל הנוגע לאופן אישורן של החלטות העוסקות בסמכויות סטטוטוריות של המועצה בענייני תכנון ובניה. אין מדובר בקביעת דין חדש, כי אם בעמידה על עקרון היסוד במשפט המינהלי בדבר חוקיות המינהל (דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך א, פרק 4 (2010)). ממילא אין מדובר בהחלתו של דין כאמור באופן רטרואקטיבי על המקרה דנן. זאת ועוד – כבר נקבע כי טענות בדבר תחולתה בזמן של הלכה שנפסקה אינן מצדיקות דיון נוסף (וכאמור, אינני בדעה כי במקרה דנן נפסקה כל הלכה) (דנ"מ 6101/08 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פסקה 13 (16.3.2009)).

הטענה לפיה קביעות בית המשפט בדבר בטלות החוזה יש בהן משום שינוי ההלכה בכל הנוגע להחלת עקרון הבטלות היחסית, אף היא דינה להידחות שכן מדובר בקביעות קונקרטיות המבוססות על נסיבותיו הפרטניות של המקרה ואין בהן משום הלכה חדשה או הלכה כלל.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שבת, 30 במאי 2020

בג"צ אישר חיוב הגט

בית המשפט העליון בפסק דינו של כבוד השופט מ' מזוז, הכריע בימים אלו בעתירה המכוונת נגד החלטות של המשיבים 2-1, בית הדין הרבני הגדול בירושלים ובית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי), מיום 14.2.2019 ומיום 12.11.2018 בהתאמה, בהן נקבע כי העותר חייב בגט לאשתו.

בין העותר לבין אשתו מתנהל הליך גירושין בבית הדין האזורי בעקבות תביעה שהגישה האישה על רקע התנהלותו של העותר במהלך חיי הנישואין במישור האישי ובמישור הכלכלי וגילויה כי העותר אינו נאמן לה. לאחר שמיעת הצדדים וחקירתם, קבע בית הדין האזורי ביום 12.11.2018 כי "יתכן מאוד שהבעל חפץ היום בשלום בית. ביה"ד מתרשם שהוא מעוניין להמשיך וליהנות מכספי האישה, בפרט מכספים שבאו לה בירושה מהוריה, ובכך להמשיך את מסכת החיים. הוא מצפה שהאישה תמחק את פגעי העבר, כפי שאולי עשתה במהלך הנישואים, כאשר לא היו לה את הכוחות להתמודד מול הבעל. אין ספק שלאור מעשיו, כפי שהתגלו לאשה, וכפי שאף נוכח ביה"ד, צודקת האישה שאינה מעוניינת בשלום בית, לאחר כל מעשיו הנ"ל". לפיכך, הורה בית הדין על חיוב העותר בגט לאשתו, ואף קבע כי בנסיבות העניין, מחמת התנהגותו הבלתי מוסרית של הבעל, "זכאית האישה לכתובתה ולתוספת כתובה", ששיעורם ייקבע בהתדיינות נפרדת בנושא הרכוש.


העותר הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטת החיוב בגירושין, במסגרתו טען כי בית הדין האזורי נמנע מלדון בבקשתו לשלום בית ולא אפשר לו להביא ראיות לטענותיו. ביום 14.2.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, לאחר שהתרשם מעיון בפרוטוקולים ובמסמכים בתיק כי "בית הדין האזורי הקדיש זמן רב לשמיעת טענות הצדדים. לאחר התרשמותו על הקשר בין האיש לנטענת ולפי תגובות הבעל לשאלות לא מצא בית הדין לנכון צורך להביא ראיות נוספות והכריע כי במקרה זה חייב הבעל בגט".

עתה הונחה בפני בג"צ עתירה במסגרתה חוזר העותר על טענותיו שנדחו בבית הדין הרבני הגדול – כי בית הדין האזורי התעלם מבקשתו לשלום בית ואף "לא התייחס לזכותו המהותית של הבעל להביא ראיות מטעמו ולהביא ראיות הזמה".  בנוסף, נטען בעתירה כי בית הדין האזורי פסק בנושא הכתובה מבלי שזו הוצגה לו ובלא שקיים כל דיון בנושא.

בג"צ קבע שדין העתירה להידחות על הסף.

כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים שבהם נפל בהחלטות פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (בג"ץ 580/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים(31.1.2011); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006); בג"ץ 5488/18 פלוני נ' פלונית (19.7.2018)). העתירה שלפנינו אינה באה בגדריה של אמת מידה זו. העותר לא הצביע על עילה כלשהי העשויה להצדיק את התערבות בג"צ בהחלטה הפרטנית לחייבו בגט לאשתו, שעל פניה בדין יסודה.

אשר לטענות סביב חיובו של העותר בכתובה, הרי שמדובר בעתירה מוקדמת. כפי שעולה מההחלטות מושא העתירה, מלאכתו של בית הדין האזורי בעניין זה טרם נשלמה, שכן נקבע כי "גובה הכתובה והרכוש ידונו לאחר הגט" (החלטת בית הדין האזורי מיום 6.3.2019). על העותר למצות את ההליכים בבית הדין האזורי עד למתן החלטתו הסופית, אשר תהא נתונה לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול ככל שתקום עילה לכך.

סוף דבר: בג"צ קבע שהעתירה תדחה ושהעותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,500 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

יום רביעי, 22 באפריל 2020

קוקה קולה : 23 מיליון ש"ח לאור גז מזוהם

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פרסקי) בת"א 20349-09-16 מיום 12.11.2019, בגדרה נדחתה בקשה לסילוק הודעת צד ג' על הסף.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
המבקשת (להלן: מכתשים) סיפקה בשנת 2009 גז פחמן דו-חמצני לחברת קוקה-קולה למשקאות (להלן: קוקה קולה). הגז התגלה כמזוהם ועקב כך נגרמו לקוקה-קולה נזקים שאותם תבעה ממכתשים. בשנת 2012 גובש הסכם פשרה במסגרתו התחייבה המשיבה 2 (להלן: AIG), בכובעה כמבטחת של מכתשים, לשלם לקוקה-קולה סך של 23,000,000 ₪ בגין הנזק שנטען שנגרם לה עקב הזיהום. כמעט כשבע שנים לאחר האירוע, הגישה AIG את התביעה מושא הבקשה שלפניי - תביעת שיבוב נגד המשיבה 1 (להלן: מקסימה). AIG טענה כי מקסימה היא האחראית לנזק שנגרם, כמי שסיפקה למכתשים את הגז הפגום, ועל כן צריכה לשפות את AIG בסך של 24,058,243 ₪.
במסגרת ההליכים המקדמיים, מקסימה הגישה הודעת צד ג' נגד מכתשים, בטענה כי על מכתשים לשפות אותה בגין כל סכום שיפסק נגדה בתביעת השיבוב. מכתשים מצידה הגישה בקשה לסילוק ההודעה על הסף וטענה בעיקרו של דבר להיעדר עילת תביעה והיעדר יריבות בינה לבין מקסימה, מכיוון ש-AIG תובעת את מקסימה כמבטחת של מכתשים. נטען כי הודעת צד ג' למכתשים במקרה דנן היא חסרת תוחלת ויוצרת "מעגל שוטה", בעוד שמקסימה יכולה להעלות את כל טענותיה בהליך העיקרי מול AIG.
בסיום ההליכים המקדמיים ולאחר חילופי דברים נוספים בין הצדדים, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו ודחה את בקשתה של מכתשים. בתמצית, בית המשפט קבע כי קיימות למקסימה שתי עילות תביעה עצמאיות נגד מכתשים: גרימת נזק ראייתי למקסימה, וטענת מקסימה להפרש בין הסכום ששילמה AIG במסגרת הסכם הפשרה לבין גובה הנזק שנגרם בפועל לקוקה-קולה. נקבע, כי הגם שההודעה לצד ג' על עילותיה אינה נקייה מספקות, והגם שעילות ההודעה לצד ג' על פניהן אינן "מהחזקות", נדרש לברר את הדברים, והמקרה אינו מצדיק את הסעד החריג של סילוק ההודעה על הסף.
מכאן הבקשה שלפנינו, במסגרתה שבה וחוזרת מכתשים על טענותיה בפני בית המשפט המחוזי. בין היתר, נטען כי ההחלטה של בית המשפט קמא לא נומקה כדבעי; וכי יש להכריע בבקשת הסילוק בשלב הנוכחי ולפני שמיעת הראיות, על מנת שלא לגרור את מכתשים להליך סרק וחסר תוחלת, בשים לב לסכום ההודעה ומורכבותה.         
בתגובה טענה מקסימה כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, אין הצדקה להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית שלא לדחות בקשה לסילוק הליך על הסף. עוד נטען, כי יש להותיר את מכתשים כצד בהליך נוכח עילות התביעה העצמאיות שיש למקסימה נגדה; בשל היריבות בין מכתשים ל-AIG, ועל מנת שניתן יהיה להשיב את תגמולי הביטוח ל-AIG; וכן על מנת שניתן יהיה למנוע התדיינויות נוספות בנושא. עוד הלינה מקסימה על התנהלותן של מכתשים ו-AIG בהליך גילוי המסמכים, המעידה לשיטתה על חוסר תום לב ושמא אף על קנוניה שנרקמה ביניהן. בתוך כך, צוין כי AIG התחמקה מלספק מידע ומסמכים שהתבקשו על ידי מקסימה בטענה כי הם נמצאים בידי מכתשים, וכי במסגרת ההליכים המקדמיים מכתשים סיפקה מענה ומסמכים שונים הנוגעים לאירוע הנזק.
AIG בחרה שלא להגיש תגובה מטעמה.
לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובתשובה לה, החליט לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור.
בית המשפט הקדים ואמר כי ברגיל, מידת התערבות בהחלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים (ראו החלטתי ברע"א 1926/16 צוריאל נ' מורד, פסקה 3 (29.3.2016) (להלן: עניין מורד); רע"א 661/17 ‏אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אלסנדוק (הקרן) אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בפסקה 4 (‏16.2.2017); רע"א 60/19 כלל מוצרי בטון בע"מ נ' אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובנין בע"מ, פסקה 6 (‏12.2.2019)). עם זאת, ייתכנו מקרים בהם צירופו או אי צירופו של צד שלישי להליך עשוי להיות בעל השפעה משמעותית על אופן ניהולו של ההליך, באופן שמצדיק התערבות של ערכאת הערעור (השוו רע"א 7978/13 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאיות (בפירוק), פסקה 10 (21.2.2014); רע"א 8644/15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וייץ, פסקה 12 (21.2.2016); רע"א 7848/18 מדינת ישראל (משרד התחבורה – רשות הספנות והנמלים) נ' פלונית (21.12.2018)).
הודעת צד ג' לפי תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נועדה על מנת לאפשר לנתבע לממש זכות לשיפוי או להשתתפות או לסעד אחר כלפי הצד השלישי, או לבירור סוגיה שנויה במחלוקת שמן הראוי כי תתלבן גם ביחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי. במקרה דנן, איני רואה תוחלת בהותרת ההודעה לצד שלישי על כנה, מה שעלול לגרור את מכתשים להליך מורכב שידרוש השקעת משאבים מצידה, כדי להוכיח ולהתגונן באותן טענות שממילא הועלו או תועלנה על ידי AIG, ואיני רואה אפשרות כי מכתשים תידרש לשפות את מקסימה, או להשתתף בחיוב שיושת עליה, ככל שהתביעה כנגדה תתקבל.
AIG היא מבטחתה של מכתשים וככזו היא נכנסת בנעליה בתביעת התחלוף. למבטחת אין יותר ממה שהיה למבוטח וכל טענת הגנה שעומדת למקסימה כנגד מכתשים, עומדת לה ממילא גם כנגד AIG כמבטחתה של מכתשים (השוו לסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969: "לחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה"; סעיף 37 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיוב תעמוד לו גם כלפי המוטב; סעיף 7(א)לחוק הערבות, התשכ"ז-1967: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב").
בניגוד לנטען על ידי מקסימה, ובניגוד למסקנתו של בית המשפט קמא, לא השתכנע בית המשפט כי למקסימה שתי עילות עצמאיות כנגד מכתשים.

הטענה כי למקסימה נגרם נזק ראייתי עקב השיהוי בהגשת התביעה, היא טענה טובה שיכולה לעמוד לה מול AIG. אלא שטענת הנזק הראייתי משמשת כצינה ולא כחנית, ובית המשפט לא ראה כיצד היא יכולה לשמש את מקסימה כטענת התקפה כנגד מכתשים במסגרת הודעת צד שלישי, או כיצד יכולה טענה זו להניב יותר למקסימה במסגרת הודעת צד שלישי כנגד מכתשים.
עילת תביעה עצמאית נוספת לה טענה מקסימה, נוגעת לגובה הנזק שנגרם לקוקה-קולה. על מקסימה יהיה להתמודד עם ההלכה לפיה אין דרכו של מבטח להתנדב לשלם לצד שלישי יותר מהנזק שנגרם לו, וכי מהמבטח נדרש רף הוכחה נמוך יותר, של סבירות השיקולים שהניעו אותה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום (ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567 (1997)). בשל הלכה זו, נטען על ידי מקסימה כי היא תתקשה להוכיח כי AIG שילמה לקוקה-קולה יותר מהנזק שנגרם לה בפועל. לעומת זאת, במסגרת הודעת צד שלישי למכתשים, הרי שמכתשים, כמו כל ניזוק רגיל, תצטרך להוכיח מה הנזק שנגרם לקוקה-קולה, וכך יתאפשר למקסימה, לגישתה, להוכיח כי הנזק שנגרם לקוקה-קולה היה נמוך יותר, ובמקרה כאמור, היא תהיה זכאית לשיפוי ממכתשים, בגובה ההפרש בין תביעת השיבוב של AIG לעומת הנזק שנגרם בפועל לקוקה-קולה.
בטענה זו אין כל רבותא, והיא נכונה לכל תביעת תחלוף. אכן, אין דרכה של מבטחת להתנדב ולשלם יותר מהנזק שנגרם בפועל, אך מעין חזקה זו, שעשויה להקשות על מקסימה לטעון כי AIG שילמה לקוקה-קולה יותר מהנזק שנגרם לה, אינה מצדיקה פתיחת חזית נפרדת נגד מכתשים. ובכלל, אם וככל שמקסימה תחזור על מכתשים, מכתשים תחזור על AIG כמבטחתה, ואין לדבר סוף.
מקסימה העלתה טענות שונות הנוגעות להליכי גילוי מסמכים שהתנהלו בינה לבין AIG, אך לא צירפה לתשובתה כל מסמך הנוגע להליכים אלה. אם מקסימה סבורה כי AIG העלימה מסמכים, הרי שעליה לפעול כנגד AIG בדרכים המקובלות במסגרת סדרי הדין, וככל שמקסימה מבקשת לאתר ולגלות מסמכים שלטענתה נמצאים בחזקתה וברשותה של מכתשים, הרי שאין בכך כדי להצדיק את צירופה של מכתשים כבעל דין נוסף לדיון.
סוף דבר, הוחלט לקבל את הערעור ולהורות על מחיקת הודעת צד ג' כנגד מכתשים. מקסימה תישא בהוצאות מכתשים בסך 5,000 ₪.
למען הסר ספק, אין בפסק דין זה כדי להביע עמדה כלשהי לגופה של תביעת השיבוב.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.