עו"ד נועם קוריס- הגשת ערעור לא תעכב את תשלום ההוצאות

עו"ד נועם קוריס- הגשת ערעור לא תעכב את תשלום ההוצאות

בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1136/08 ות"א 27035-02-11 (השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 3.1.2017, בגדרו מחק בית המשפט את תובענת המבקשים למניעת קיפוח (בהתאם לסעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999) ולמתן חשבונות, בהתייחס לאופן בו נוהלה המבקשת 1, חברת קוב כל עיצובים בע"מ (להלן: החברה), בה היו שותפים המבקש 1 (להלן: המבקש) והמשיב. דחה בית המשפט העליון את העתירה לעיכוב ביצוע פסק הדין בהתייחס לרכיב ההוצאות, בסך 60,000 ש"ח, שנפסקו לחובת המבקשים.

רקע עובדתי והליכים קודמים

בין הצדדים נוהלו הליכים משפטיים רבים; תחילתם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים בתביעה שהגיש המבקש נגד המשיב ביום 31.1.2008 (ת"א 1136/08; להלן: התביעה העיקרית), בה נטען, בין היתר, כי המשיב עשה שימוש שלא כדין בכספי החברה.

המשיב מצידו, הגיש ביום 14.2.2011 תביעה נפרדת נגד המבקש והחברה (ת"א 27035-02-11; להלן: התביעה הנפרדת), בה טען כי המבקש קיפח את זכויותיו בחברה, וניצל את מעמדו בה על מנת לגזול את נכסיה ואת פעילותה העסקית ולהעבירם אל חברה מתחרה שהקים.  

ביום 20.10.2015 הגיש המשיב, תביעה שכנגד במסגרת התביעה העיקרית, הזהה לתביעה הנפרדת שהגיש (להלן: התביעה שכנגד). בהחלטה מיום 9.12.2015 נקבע, כי התביעה הנפרדת תימחק, תוך הותרת התביעה שכנגד על כנה.

לאחר מספר דיוני קדם משפט, נקבע דיון הוכחות בתביעה העיקרית ליום 2.1.2017.

בין לבין, הוגשו למעלה מ-40 בקשות שונות, בכללן בקשות מטעם שני הצדדים לגילוי מסמכים, מענה לשאלונים, ולדחיית מועד הגשת תצהירי עדות ראשית ומועד הדיון בשל מצבו הרפואי הנטען של המבקש.

בית משפט קמא האריך מספר פעמים את המועד שנקבע להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המבקש, אולם קבע כי אין מקום לדחות את המועד שנקבע לדיון ההוכחות, וזאת בשים לב להימשכותם של ההליכים בתיק מזה שנים ארוכות.

מספר ימים עובר למועד שנקבע לדיון ההוכחות, הגיש המבקש בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון, עקב טענה להחמרה במצבו הרפואי, בעטיה צפוי היה המבקש לעבור ניתוח. בית משפט קמא מצא, כי המסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה אינם תומכים בטענות המבקש לגבי מצבו הרפואי ודחה את הבקשה. חרף האמור, לא התייצב המבקש במועד שנקבע לדיון ההוכחות.

בנוסף, הסתבר כי המבקש לא שילם את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, על אף שהשובר לתשלום נשלח אליו כבר במהלך חודש מאי 2016.

משכך, הורה בית משפט קמא על מחיקת התביעה העיקרית, תוך חיוב המבקשים בהוצאות בסך כולל של 60,000 ש"ח (להלן: פסק הדין).

ביום 16.2.2017 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק הדין.

בשים לב לכך שהתביעה שכנגד נותרה על כנה, הורה בית משפט קמא (השופט מ' אלטוביה) בהחלטתו מיום 4.4.2017 על עיכוב הדיון בתביעה שכנגד עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים.

הצדדים זומנו לדיון קדם משפט בפני בית משפט העליון, שהתקיים ביום 23.5.2017, על מנת לנסות ולייתר את הדיון בערעור. במסגרת הדיון הוצע לצדדים, כי בכפוף לתשלום המחצית השניה של האגרה על-ידי המבקש ולתשלום הוצאות בסכום שייקבע, יחודש הדיון בתביעה העיקרית.

ביום 22.7.2018, בחלוף כשנה ומחצה מאז הגשת הערעור, הוגשה הבקשה במסגרתה התבקש עיכוב ביצוע פסק הדין ככל שהוא מתייחס לרכיב ההוצאות.

מהבקשה עולה, כי היא הוגשה עקב הליכי הוצאה לפועל בהם נקט המשיב נגד המבקשים לאחר שלא שולמו ההוצאות שנפסקו לזכותו.

לטענת המבקשים, סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים. לשיטתם, שגה בית משפט קמא משלא נענה לבקשה לדחיית הדיון בשל מצבו הרפואי של המבקש עובר לדיון, ומכל מקום, אי-התייצבותו לדיון לא הצדיקה את הטלת "הסנקציות הדרסטיות ומרחיקות הלכת", כלשון המבקשים, של מחיקת התביעה העיקרית וחיובם בהוצאות בסכומים שנפסקו. בפרט, לטענתם, לא היה מקום לחיוב המבקשת 3 בתשלום ההוצאות, משזו צורפה להליך רק נוכח הגשת התביעה שכנגד.

אשר למאזן הנוחות, טענו המבקשים כי הוא "נוטה באופן מובהק" לטובתם, וכי למשיב לא יגרם כל נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, זאת בפרט לאור הסכומים הניכרים אשר לגרסתם נטל המשיב שלא כדין מקופת החברה.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה וקבע, שבעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ואין בהגשת ערעור, לכשעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין או מתן סעד זמני שימנע את מימוש הזכייה (ראו עע"מ 3068/17 עיריית תל אביב- יפו נ' מיכקשווילי (26.9.2017)).  

          

על המבקש עיכוב ביצוע פסק הדין להוכיח, במצטבר, כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור להתקבל פחותים, על המבקש מוטל נטל כבד יותר להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ולהיפך.

מבין שני התנאים הללו, הוענק משקל הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות. בהקשר זה מוטל על המבקש הנטל להוכיח, כי אם לא יעוכב פסק הדין ובסופו של ההליך יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

עוד נקבע, כי ככלל, לא יעוכב ביצועו של חיוב כספי, אלא בהתקיים חשש ממשי שביצוע מיידי שלו יגרום נזק בלתי הפיך אם יתקבל הערעור (ע"א 1563/18 החברה הכלכלית לפיתוח כפר-סבא בע"מ נ' קן התור הנדסה ובנין בע"מ (16.4.2018)).

בנסיבות העניין, מבלי לנקוט עמדה בשאלת סיכויי הערעור, נקבע שהמבקשים לא עמדו בנטל להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתם. מלבד טענות בעלמא, לא הוכיחו המבקשים מהו הנזק שייגרם להם מביצוע פסק הדין, ככל שייגרם. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המלצות משטרה בתקשורת

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

חדל להיות תושב ישראל וישלם מס ללא קיזוז על מכירת מניות

חדל להיות תושב ישראל וישלם מס ללא קיזוז על מכירת מניות

ערעור שהגיש תושב ישראל לשעבר לבית המשפט העליון בעניין שומות מס בהן חויב נדחה ברובו.

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס: מפעיל אתר אינטרנט? - ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בשנת 2007 מכר המערער את מניותיו בחברה אמריקנית שהחזיקה במלוא הון המניות של חברה-בת ישראלית, וקיבל בתמורה סך של כ- 3.5 מיליון ₪ בשני תשלומים בשנים 2008-2007. המשיב הוציא למערער שומות בצו בגין השנים האמורות, במסגרתן הלה חויב במס רווח הון בגין תמורת מכירת המניות בשל היותו תושב ישראל במועד מכירתן, ולחלופין - מכוח סעיף 100אלפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), המתייחס לנכס של מי שחדל להיות תושב ישראל.

המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (השופט ה' קירש), אשר קבע ביום 27.5.2015 כי המערער לא היה תושב ישראל במועד מכירת המניות והורה כי הדיון יוחזר לשלב ההשגה על מנת לאפשר למערער להמציא ראיות ואסמכתאות במספר סוגיות שהועלו על ידו (ע"מ 31489-01-13). בהתאם, קיים המשיב דיונים בהשגה עם המערער, בסיומם קבע למערער שומה בצו אשר חייבה אותו ב"מס יציאה" לפי סעיף 100א לפקודה.

המערער הגיש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה ביום 1.5.2018 (ע"מ 13807-01-17) (להלן: פסק הדין השני). בית המשפט (השופטת י' סרוסי) קבע בפסק הדין כי המערער חייב במס בישראל מכוח סעיף 100א לפקודה בגין רווח ההון שנוצר לו בשל מכירת מניותיו, וכי הוא איננו זכאי לקזז הפסדים כלשהם כנגד רווח ההון.  

על פסק הדין השני הגיש המערער ערעור ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - היא הבקשה שלפני. נטען בבקשה כי הנזק שייגרם למערער כתוצאה מביצוע פסק הדין הינו "בלתי הפיך" נוכח מצבו הכלכלי הקשה, עד כדי סילוקו לרחוב. המערער לא צירף או הפנה לכל אסמכתא התומכת בטענתו זו.

המשיב סבור בתגובתו כי הבקשה אינה מצביעה על נזק ממשי ממנו עתיד לסבול המערער אם יקיים את פסק הדין, ודאי בנסיבות בהן המדינה היא הזוכה כך שלא קיים חשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. לצד זאת, מסר המשיב כי הוא ער לחשש שהביע המערער כי "ייזרק לרחוב", אף שחשש זה לא הוכח, וציין כי הוא אינו מתנגד להסרת העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המערער שמספרו 303-313816/53 המתנהל בבנק לאומי סניף 806.

בית המשפט העליון דחה את בקשתו של המערער וקבע שהכלל הוא שהגשת ערעור לא מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), והמבקש לעכב את ביצועה נדרש להראות כי אם לא יינתן עיכוב הביצוע המבוקש לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. בנטל זה לא עמד המערער.

עם זאת, לאור הסכמת המשיב, קבע בית המשפט העליון שהעיקול על חשבונו של המערער כאמור– יוסר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ פסל את רשימת יחד לבחירות למועצת העיר

בג"צ פסל את רשימת יחד לבחירות למועצת העיר

בית המשפט העליון הותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר אישר את החלטת ועדת הבחירות שלא לאפשר את התמודדות רשימת יחד בקרית שמונה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

העתירה שלפנינו מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 16.10.2018 (עת"ם 24158-10-18; השופט הבכיר ש' אטרש) – אשר דחה עתירה מינהלית מטעם העותר, והותיר על כנה את החלטת מנהל הבחירות לקריית שמונה בדבר פסילת רשימת המועמדים שסימנה "יחד" (להלן: הרשימה), משום שמספר המועמדים בה אינו מגיע לרף המינימום הקבוע בסעיף 35(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הבחירות).

לטענת העותר – המכהן מזה כעשור כחבר במועצת העיר קריית שמונה – לא היה מקום לפסול את הרשימה, בה נכללו ארבעה מועמדים. זאת, נוכח קיום "הבטחה שלטונית" בדמות הודעת מנהל הבחירות לקריית שמונה מיום 21.8.2018, בה הובהר כי די ברישום ארבעה מועמדים (להלן: הודעת מנהל הבחירות). למעלה מכך, העותר סבור כי ניתן לפרש את הוראת סעיף 35(ב) לחוק הבחירות, באופן שאינו מוביל לפסילת הרשימה – ומגן על זכויות היסוד שעל הפרק, לרבות הזכות לבחור ולהיבחר, והזכות לחופש העיסוק.

מנגד, המשיב סבור כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי שנפל בהגשתה – 5 ימים לאחר מתן פסק הדין ו-9 ימים עובר למועד הבחירות – ומשום שאין מדובר במקרה המצדיק התערבות בהכרעתו הסופית של בית המשפט לעניינים מינהליים, לפי סעיף 42(ג) לחוק הבחירות. לגופם של דברים, המשיב טוען כי לשון סעיף 35(ב) לחוק הבחירות שוללת מכל וכל את הפרשנות שהעותר מבקש להעניק לה, וממילא אין בטעות שנפלה בהודעת מנהל הבחירות כדי להכשיר את הרשימה – ולו משום שהמנהל אינו מוסמך לאשר חריגה מהוראות החוק בעניין זה.

נוכח לוח הזמנים הדוחק, פסק הדין בעתירה ניתן היום, ללא נימוקים, מיד לאחר סיום הדיון. נקבע, פה אחד, כי "העתירה נדחית. נימוקים יינתנו בהמשך". הגיעה עת ההנמקה.

נקודת המוצא של הדיון – וכפי שיובהר מיד, גם נקודת הסיום שלו – מצויה בסעיף 35(ב) לחוק הבחירות, המורה כי:

"רשימת מועמדים תכיל שמות של זכאים להיבחר שהסכימו להכללת שמם ברשימה; מספר המועמדים לא יפחת משליש מספר חברי המועצה העומדת לבחירה ולא יהיה יותר מכפל אותו מספר; השמות יהיו מסומנים כל אחד במספר סידורי; הרשימה תפרט ביחס לכל מועמד את הפרטים שייקבעו בתקנות".

אין מחלוקת כי מספר חברי מועצת העיר קריית שמונה העומדים לבחירה הוא 13 – וכי שליש ממספרם הוא 4.33. אין גם מחלוקת כי לא ניתן לכלול ברשימה 0.33 מועמד. אכן, העותר גורס כי במצב כזה, יש "לעגל" את המספר כלפי מטה, ולהסתפק ב-4 מועמדים – כפי שנהג בפועל. דא עקא, "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 827 (1999); בג"ץ 6824/07  מנאע נ' רשות המיסים, פסקה 19 לפסק דינו של השופט ע'פוגלמן (20.12.2010)), והפרשן אינו רשאי לאמץ חלופות שאין להן עיגון בלשון החוק – שלא לדבר על חלופות העומדות בניגוד מפורש ובולט לה. זהו המצב בענייננו. החוק מורה מפורשות כי מספר המועמדים "לא יפחת משליש מחברי המועצה העומדת לבחירה", ולא ניתן להתעלם מן הנתון הפשוט שלפנינו: הרשימה כללה רק 4 מועמדים, שהם פחות משליש מ- 13 החברים העומדים לבחירה. אין, אפוא, מנוס מן המסקנה כי הרשימה לא מילאה אחר הוראות החוק.

שעה שהחוק מכיל הוראה חד משמעית לגבי מספר המועמדים המינימלי, אין עוד בסיס לטענת ההבטחה המינהלית. אף אם אניח שלפנינו הבטחה כזו – למרות שהודעת מנהל הבחירות הופנתה לציבור הכללי ולא לנמענים מוגדרים (ראו, למשל, ע"א 8490/06 בדרה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 26 (17.4.2011); יואב דותן "הבטחה מינהלית לציבור" משפט וממשל ה 465 (2000)) – הרי שהתנאי שעניינו כי "נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתיתה" (בג"ץ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל, פסקה 29 (16.11.2010)) אינו מתקיים בענייננו. יש להצר, כמובן, על חוסר הדיוק בהודעת מנהל הבחירות, ולקוות כי הגורמים האמונים על ניהול הבחירות יהיו בקיאים במלאכתם. עם זאת, אין בשגיאותיהם כדי להתיר חריגה מן ההסדרים המפורשים שקבע המחוקק – הסדרים שהאחריות לעמידה בהן מוטלת, כל כולה, על המועמדים עצמם.

על יסוד האמור, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי אין להתערב בהחלטות מושא העתירה הנוכחית – המשקפות את האיזון שערך המחוקק בין זכויות היסוד לבחור ולהיבחר, ובין הצורך לשמור על עקרונות יסוד מהותיים אחרים, לרבות עקרון השוויון וניהולן היעיל והתקין של מערכות הבחירות (בג"ץ 6654/98 הלפרין נ' פקידת הבחירות לעיריית הרצליה, פ"ד נב(5) 348, 363-364 (1998)).

  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עובדי בנק לאומי לא יועמדו לדין פלילי

עובדי בנק לאומי לא יועמדו לדין פלילי

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים לבטל את החלטת מחלקת עררים בפרקליטת המדינה, אשר דחתה את הערר שהגישו על החלטותיהן של פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) ומשטרת ישראל לסגור את תיקי החקירה שנפתחו בעקבות תלונות שהגישו העותרים נגד עובדי סניף לב דיזנגוף של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק והנילונים בהתאמה).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

השתלשלות העניינים שקדמה להגשת העתירה

ברקע לעתירה עומדת מחלוקת רבת שנים בין הבנק לעותרים, אם ובנה, הנוגעת, בין היתר, לחיובה של העותרת בתשלום 1,061,694 ש"ח בצירוף ריבית מכוח חתימתה על כתב ערבות מתמדת לחובותיו של העותר עד לסך של 1,000,000 ש"ח, וכן לחיובו של העותר בתשלום 1,394,933 ש"ח בצירוף ריבית בגין יתרת חובה דביטורית שהצטברה בחשבונותיו. 

לטענת העותרים, הנילונים רימו אותם בשעה שהחתימו את העותרת על כתב הערבות, שכן הוסכם בעל פה שהעותרת תחתום על שטר משכון ניירות הערך שלה, שהתנהל בבנק, ולא על כתב ערבות. יתירה מזאת, לטענת העותרים, בנוסח הערבות לא צויין סכום הערבות, והוא הוסף רק לאחר מכן על ידי הנילונים, דבר המהווה לשיטתם זיוף המסמך.

משסירבה העותרת לשלם את חובה, הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 15.2.2001 (ת"א 1278/01), ולצידה תביעה נוספת לחיוב העותר בתשלום חובותיו. ההליך המשפטי עבר תהפוכות רבות, שאינן מעניינה של עתירה זו, ובסופו של דבר, קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ר' שמולביץ) את תביעות הבנק נגד העותרים, ודחה את התביעות שכנגד (ת"א 6123-08-07 בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נ' ורקשטל ואח'(13.7.2017); להלן: ההליך האזרחי). ערעור על פסק הדין תלוי ועומד בבית משפט זה.

ביום 31.12.2001 הגישו העותרים תלונה נגד הנילונים למשטרת ישראל, בה טענו כי הללו הביאו במרמה לחתימתה של העותרת על כתב הערבות (פל"א 3565/01). לאחר שנתפסו מסמכים של הבנק ונחקרו עובדיו, החליטה פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) על סגירת תיק החקירה בעילה של "חוסר אשמה".

העותרים הגישו ערר על החלטה זו, אשר נדחה בהחלטה מנומקת על ידי המשנה לפרקליט המדינה ביום 8.7.2003.

מאז ועד לשנת 2008 הגישו העותרים שישה עררים והשגות על החלטה זו, אשר נבחנו הן על ידי משטרת ישראל, הן על ידי מחלקת עררים בפרקליטות המדינה, והן על ידי פרקליט המדינה ומשנהו. בכל המקרים הוחלט לדחות את העררים.

משנדחו כל העררים, הגישו העותרים, בשנת 2008, עתירה לבית משפט זה, נגד גורמים במשטרה, פרקליט המדינה, פרקליטת מחוז תל אביב, היועץ המשפטי לממשלה והנילונים, בה טענו כי על המשיבים להורות על פתיחת תיק החקירה מחדש, על מנת שיוגש כתב אישום נגדהנילונים (בג"ץ 1762/08 פרידה ורקשטל נ' ניצב יוחנן דנינו ואח' (4.6.2008); להלן: העתירה הקודמת).

בפסק דינו מיום 4.6.2008 דחה בית המשפט (השופטים, כתוארם אז, א' גרוניס, מ' נאורוא' חיות) את העתירה על הסף עקב שיהוי בהגשתה ובשל היעדר עילה להתערבות בשיקול דעתן של רשויות החוק בניהול החקירה והעמדתם לדין של הנילונים.

בשנת 2015 הגיש העותר תלונות נוספות במשטרה נגד הנילונים. בתלונה הראשונה (פל"א89000/15) טען העותר כי במסגרת ההליך האזרחי הגישו הנילונים תצהירים כוזבים, ושיבשו הליכי משפט. בתלונה השניה (פל"א 485760/15) שב וטען העותר כי הנילונים הונו אותו ואת העותרת בכך שהחתימו אותה על כתב ערבות. העותר ציין בתלונתו כי הגיש תלונה קודמת בעניין כבר בשנת 2001, אך טען כי במסגרת ההליך האזרחי התגלו מסמכים נוספים התומכים, לשיטתו, בטענותיו לפיהן יש להעמיד לדין את הנילונים.

ביום 2.6.16 החליט סגן מפקד מפלג חקירות הונאה במחוז תל אביב לסגור את תיק החקירה בתלונה השניה, משום שעיקרה של התלונה מהווה חזרה על הטענות שהעלה העותר בתלונתו משנת 2001, ואין בחומר החדש שהציג העותר כדי לבסס חשד בפלילים נגד הנילונים.

ביום 16.8.16 החליטה פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) לסגור את תיק החקירה בתלונה הראשונה, שכן מכלול נסיבות העניין אינו מצדיק את המשך החקירה. בהחלטה נכתב כי טענותיו של העותר תיבחנה במסגרת ההליך האזרחי (שטרם הסתיים באותה עת), ואם יחליט בית המשפט כי קיים חשד לעדות שקר, שיבוש מהלכי משפט או עבירה אחרת שתיוחס לנילונים, יוכל העותר לחדש את תלונתו.

ביום 15.7.2016 הגיש העותר ערר נגד שתי ההחלטות הללו, לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1928.

בהחלטה מיום 8.11.2017 הודיעה עו"ד שרון אדרי, ממונה במחלקת עררים  בפרקליטות המדינה, כי המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד נורית ליטמן, בחנה את הערר ואת החומר הרלוונטי ולא מצאה לנכון לשנות מההחלטות לסגור את התיקים.

באשר לתלונה הראשונה, נומקה ההחלטה בכך שככלל הפורום המתאים לבחינת טענות העותר בדבר עדות שקר או שיבוש מהלכי משפט בהליך אזרחי הוא בית המשפט הדן בהליך. משלא קבע בית המשפט בהליך האזרחי קביעה כלשהיא בפסק דינו ממנה עולה חשד לעבירות שבוצעו על ידי עובדי הבנק, נקבע כי אין מקום לפתוח בחקירה.

באשר לתלונה השניה, נקבע כי מרבית טענותיו של העותר נבחנו כבר במסגרת תלונתו משנת 2001, בהחלטות הקודמות בעררים שהגיש ובעתירה הקודמת, וכי אין בטענות החדשות שהועלו כעת כדי לבסס חשד לפלילים ולהצדיק פתיחה בחקירה.

פנייתו של העותר למחלקת עררים בבקשה לעיון חוזר נדחתה אף היא ביום 25.12.2017.

נגד החלטות אלו של מחלקת עררים בפרקליטות המדינה מופנית העתירה שלפנינו.

טענות הצדדים

בעתירה נטען, כי ההחלטה שלא לפתוח בחקירה נגד הנילונים לוקה בחוסר סבירות קיצוני, שכן הצטברות הראיות שטענו להן העותרים, מצדיקה פתיחה של חקירה מחודשת בעניין פעולות המרמה והזיוף שביצעו הנילונים, על פי הנטען.

בהקשר זה, טענו העותרים כי בחזקתם ראיות, בין היתר, לתשלום לעד שהעיד בהליך האזרחי, להיעלמותם של מסמכים מהבנק, לתנועות רבות בחשבון הבנק שלא תועדו, לביצוע פעולות בלתי חוקיות בחשבונה של העותרת ולטיוטות שונות של הסכמים אחרים בין העותרים לבנק.

מנגד, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בגין אי צירוף הנילונים כמשיבים, על אף שאלו עשויים להיפגע מהסעד המבוקש בעתירה; בגין ניהול הליך מקביל בבית משפט זה בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק ובשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (בערעור על פסק הדין בהליך האזרחי); ובהיעדר עילה להתערבות בהחלטות רשויות התביעה.

דיון והכרעה

לאחר שבית המשפט העליון בחן העתירה ונספחיה ואת תגובת המשיבים לה, סבר בית המשפט כי דין העתירה להידחות.

שיקול הדעת המסור לרשויות התביעה בסוגיית העמדה לדין פלילי הוא רחב ביותר. בית משפט זה יתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה בהחלטותיהן הנוגעות לפתיחה בחקירה פלילית והעמדה לדין רק במקרים חריגים ביותר, בהם לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני (בג"ץ 3045/18 אדוארד מושקוביץ נ' מדינת ישראל מחלקת עררים בפרקליטות המדינה (31.5.2018) (להלן: עניין מושקוביץ); וכן ראו העתירה הקודמת, בפסקה 8).

כך במיוחד, מקום בו ההחלטה התקבלה לנוכח הערכת הראיות ומידת הסתברותן להביא להרשעה (ראו, בין היתר: בג"ץ 7323/16 קאזם כיואן נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.1.2017) (להלן: עניין כיואן); בג"ץ 6711/16 בני משפחת המנוח מיכאל מנשרוב ז"ל נ' פרקליטות מחוז תל אביב (9.11.2016)).

המקרה של עובדי בנק לאומי אינו בא בגדרם של מקרים חריגים אלו.

כמתואר בהרחבה לעיל, עניינם של העותרים נדון בעבר (בקשר עם התלונה הקודמת שהוגשה בשנת 2001) פעמים רבות על ידי המשטרה, פרקליטות מחוז תל אביב ופרקליטות המדינה, תוך השקעת משאבים רבים בחקירה ובבחינת טענות העותרים. נגד ההחלטות שלא להעמיד את הנילונים לדין ושלא לפתוח את תיק החקירה מחדש הוגשה עתירה לבית משפט זה, אשר נדחתה בין היתר בהיעדר עילה להתערבות בשיקול דעת רשויות התביעה.

המשיבים נדרשו לבחינת העניין בשנית עם הגשת שתי התלונות בשנת 2015, במהלך ניהול ההליך האזרחי ולאחר מתן פסק הדין בו. ההחלטות לסגור את תיק החקירה ולדחות את הערר שהגיש העותר התקבלו לאחר בחינה מחודשת של כלל החומר הקיים בתיק, ובכלל זה חומר הראיות הנוסף שטענו לו העותרים, אותו פירטו בעתירתם. על אף טענותיהם הרבות של העותרים, לא מצאנו כי עניינם מצדיק את התערבותנו בהחלטות אלו. מובן כי בכך אין כדי ללמד על תוצאת ערעורם של העותרים בהליך האזרחי, אשר יידון בנפרד.

זאת ועוד. דין העתירה להידחות גם בשל אי צירופם של כל הנילונים כמשיבים לעתירה. צירופם של הנילונים נדרש כדי ליתן להם הזדמנות לפרוש את התמונה העובדתית המלאה לפני בית המשפט, וכדי לאפשר להם לטעון את טענותיהם בעניין.

בית המשפט העליון קבע, שאין לקבל את טענת העותרים, אשר נטענה בתשובתם לתגובת המשיבים, לפיה יש להבחין בין עתירה בה מבוקש סעד של העמדה לדין, לבין עתירה בה מבוקש סעד של פתיחת חקירה פלילית, אשר במסגרתה, לשיטתם, אין הכרח לצרף את הנילונים כמשיבים. ההחלטה על פתיחת חקירה בעניינם כמו גם העמדתם לדין משליכות שתיהן באופן ישיר על הנילונים ועשויה לפגוע בחירותם. משכך, היה על העותרים לצרפם כמשיבים רלוונטיים לעתירה, ודי בכך שלא עשו כן כדי לדחות את העתירה על הסף (ראו: עניין מושקוביץ, בפסקה 4; עניין כיואן, בפסקה 6; בג"ץ 7815/17 נורית הלל נ' שר האוצר - משה כחלון‏ (15.2.2018)).

בית המשפט העליון אף הוסיף וקבע שהעותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עוד עתירה של האנס בני סלע נדחתה בעליון, אחרי הוופלים נדחתה גם הדפסת המסמכים.

עוד עתירה של האנס בני סלע נדחתה בעליון, אחרי הוופלים נדחתה גם הדפסת המסמכים.

לאחר שלאחרונה נדחתה עתירתו של האנס בני סלע בעניין החלפת הוופים בעוגיות, נדחתה בימים אל עתירה נוספת על ידי בית המשפט העליון, טענותיו של בני סלע בעניין ההדפסות וביזיון בית המשפט- נדחו.

ביוני 2014 הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע עתירת אסיר, שעניינה, בין היתר, הדפסת מסמכים מתוך מאגרי מידע משפטיים (עת"א 59278-06-14 סטל נ' שירות בתי הסוהר). ביום 21.7.2014 ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי פסק דין בעתירה, במסגרתו נקבע כי על שב"ס לאפשר הדפסת מסמכים, "במסגרת הסביר, ובכפוף לנהליו לעניין עלויות, של חומרים אשר מתבקשת הדפסתם ממחשב [שב"ס] המועמד לרשות האסירים".

3 שנים לאחר מכן, ביולי 2017, הגיש המבקש דנן, שלא היה צד להליך המשפטי בעת"א 59278-06-14, בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט במסגרת הליך זה. בבקשתו טען, כי שב"ס מתנער מחובתו לפעול בהתאם לפסק הדין שניתן בעתירה, ואינו מאפשר לו להדפיס מסמכים משפטיים. ביום 17.10.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה על הסף, וקבע כי הדרך הנכונה לברר את טענותיו של המבקש היא באמצעות הגשת עתירה חדשה. זאת, הן בשל העובדה שהמבקש לא היה צד לעתירה, הן לנוכח הזמן הרב שחלף מעת שניתן פסק הדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

מכאן הבקשה החדשה במסגרתה מבוקש להורות על מתן שורה ארוכה של סעדים, שעיקרם השבת הדיון בעתירה לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בה לגופה.

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע, שדין הבקשה להידחות, שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת חשיבות כללית. כפי שנקבע בפסיקה זה מכבר, המבקש, שלא היה צד להליך המשפטי במסגרת עת"א 59278-06-14, אינו רשאי להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט במסגרת הליך זה (ראו מ' קשת ביזיון בית-משפט 184 (2002)). בידו, אם ירצה בכך, להגיש עתירת אסיר חדשה.

הבקשה נדחתה אפוא, ללא צו להוצאות.     

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס- על איקיוטק, מלך עירום, איקיוטק וחקירה תקשורתית

עו"ד נועם קוריס- על איקיוטק, מלך עירום וחקירה תקשורתית

פרשת איקיוטק שכללה חקירה משטרתית מתוקשרת, מעצר בית, ועדות בכנסת ספקולציות, קמפיין תקשורתי גדול ודרמות שונות ומשונות, הסתיימה כצפוי בחקיקת חוק חדש שנקרא חוק איקיוטק ואשר נועד להגן על צרכנים מפני גבייה משפטית ובלתי שירותית של חובות לעסקים.

חוק איקיוטק שבשמו הפורמלי נקרא תיקון מס' 46 בחוק הגנת הצרכן מתשע"ו-2016 קובע סדרת הגנות על הצרכן מפני הליכים משפטיים שעלול לנקוט נגדו עסק, ובין היתר עוסק הטוען כי צרכן לא שילם חיוב במועד שנקבע לכך חייב בתוך לכל היותר שבועיים להוציא הודעת חיוב שתכלול את פירוט החוב בלבד אם ברצונו לחייב את הצרכן בעלויות הגבייה, ובתוך ארבעה חודשים לכל היותר שאם לא כן יהא אסור לעסק לגבות את החוב כלל.

אסור לעסק לכלול התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים ואסור לו לשלוח את פירוט החוב על ידי אחר (למשל עו"ד).

החוק גם קובע, שאם צרכן מבקש בכתב או בעל פה, לקבל תיעוד המאשר את קיומה של העסקה שלגביה נשלחה אליו הודעת חוב, ישלח לו העוסק תיעוד כאמור בתוך 14 ימים ממועד הבקשה.

המלך כאן די עירום, כי אם משהו היה לא בסדר בהתנהלות עורכי הדין בפרשת איקיוטק אז למה בעצם היו צריכים לחוקק את חוק איקיוטק ?  זה די ברור שרק בגלל שהכל נעשה כדין היה צריך בדיעבד לחוקק חוק אבל זה לא הפריע שכמו גם בפרשות אחרות, היו שבועות שכמעט בכל יום היו מעטרות כותרות העיתונים והמהדורות על מעצרים וחקירות. קשה בישראל שלא לשים לב שאין סקטור ללא פרשות וחקירות פליליות עליו קראנו כבר על רבים ממנו שנחשדו, שנחקרו, שנעצרו, על חלק מסוים מהם קראנו שבסופו של יום הועמדו לדין או אפילו הורשעו אבל על אף אחד כמעט לא קראנו שנגנזה נגדו החקירה, למרות שבמקרים רבים למדי חקירות המשטרה נגנזות, ובדיקת הרשויות מלמדת שאין מקום להעמיד לדין או להגיש כתב אישום נגד האדם שנגדו קראנו כותרות מרובות, שלא רק שלא עודכנו, אלא שברוב המקרים גם עדיין מתנוססות בכל חיפוש בגוגל. כתבות וכותרות העוסקות במעצרים וחקירות פליליות אנחנו רואים לא מעט באתרי החדשות ובתקשורת כמעט בכל יום, חקירת המשטרה בעניינו של ראש עיר כזה ואחר, על מעצרו של איש העסקים התורן, חברי הכנסת, השר, ראש הממשלה ואפילו רעייתו.

לא כולם יודעים, אבל סעיף 25 (א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה - החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" - לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה.

תת הסעיף (ב) של אותו סעיף בחוק קובע, כי החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.

נראה לי שרובכם שמתם לב, שבעבר לפני מספר שנים פורסמו בתקשורת ידיעות מרובות בעניין פרשת איקיוטק, כאשר רבות מהכתבות בתקשורת אודות פרשת איקיוטק עסקו דווקא בעורכי הדין שנטלו על עצמם לייצג חברה זו.

אומנם החוק בישראל עושה הפרדה מלאה בין עורך הדין לבין הלקוח, וכולנו זוכרים שגם את איוון האיום (איוון דמיאניוק) ייצג עורך דין, שכן כל הרעיון וכל השיטה עוסקים בדיוק בכך שכל אחד זכאי לייצוג עורך דין- בלי קשר למה הוא עשה או במה הוא נחשד.

בעניין פרשת איקיוטק, בחרו רבים בתקשורת ואחריהם גם חלק מהרשויות להפנות חשדות נגד עורכי הדין שייצגו את החברה ואף דבר החקירה והבדיקה של לשכת עורכי הדין בעניינם של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק זכתה לכותרות רבות.

הרבה כלי תקשורת פרסמו את הבדיקות והחקירות של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק אבל אם להגיד את האמת, בינתיים לא ראיתי כתבות דומות שעדכנו את הציבור על כך שדווקא בחינת הטענות ובחינת העובדות לימדו, שעורכי הדין של איקיוטק לא עברו עבירות משמעתיות לפי החלטתה של לשכת עורכי הדין כך שפרשת איקיוטק נגנזה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות שנעשו על ידי לשכת עורכי הדין- תוך שנקבע שעורכי הדין עצמם פעלו בצורה סבירה ומבלי שעברו שום עבירה.

בכל מקרה ובינתיים, עד שאמצעי התקשורת שפרסמו את דבר החקירה של לשכת עורכי הדין יפרסמו גם עדכון מתאים על גניזת פרשת איקיוטק בהקשר של עורכי הדין- אז הנה אני מעדכן אותכם שלשכת עורכי הדין קבעה שפרשת איקיוטק נגנזה, ושהבדיקה הראתה שלפחות הח"מ לא ביצע שום עבירה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המלצות משטרה בתקשורת

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט