בית המשפט העליון הכריע בבקשה
עיכוב גזר דין של 22 חודשי מאסר שהושת על שני קטינים שהשליכו אבנים בצומת לקיה
בזמן שומר חומות.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד
נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?
כתב
אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים
שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב'
השופטת ע'
כהן) בת"א 60707-01-16 מיום 17.3.2022,
בגדרו התקבלה תביעה נזיקית שהגיש המערער בע"א 3195/22 והמשיב 1 בע"א
3442/22 (להלן: המערער) בקשר להליך
פלילי שננקט נגדו. זו הפעם הרביעית שעניינו של המערער מגיע לפתחו של בית משפט העליון,
בעקבות הליכים שונים שהורתם באותו הליך פלילי שננקט כנגדו.
וזו תמצית סיפור המעשה שראשיתו בהרשעת המערער בעבירות של
מעשים מגונים וסופו בזיכויו בהליך של משפט חוזר:
ביום 15.7.2003 הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית משפט השלום,
המייחס לו שלוש עבירות של מעשה מגונה תוך ניצול היות הקורבן חולת נפש או לקויה
בשכלה. על פי הנטען בכתב האישום, בשלוש הזדמנויות שונות לאחר ינואר
2003, המערער שפשף את איבר מינו בישבנה של חוסה במרכז
לבריאות הנפש הסובלת מסכיזופרניה (להלן: המתלוננת). באותה עת, המערער עבד במרכז הרפואי כמדריך. עם הגשת כתב
האישום המערער שוחרר בערבויות כספיות למעצר בית בתנאים מגבילים. המערער כפר
במיוחס לו וניהל את ההליך כשהוא מיוצג על ידי המערער בע"א 3442/22 והמשיב 3
בע"א 3195/22 (להלן: הסנגור).
המשיב 2 בשני הערעורים הוא רופא פסיכיאטר במחלקה שבה הייתה
מאושפזת המתלוננת (להלן: ד"ר לבנטל), ובמסגרת ההליך
הפלילי חיווה דעתו על מצבה הנפשי והשפעתו על מהימנות תלונתה. כך, במסגרת החקירה
נגבתה ממנו עדות והוגש מסמך קצרצר חתום על ידו שהוכתר כ"חוות דעת של הרופא
המטפל – ד"ר אורי לבנטל", שבו צוין כי בבדיקת המתלוננת "בולטים
שיפוט פגום ואוויליות. למרות מחלתה והפגיעה בשיפוט הבולטת לא ניתן לשלול את תוכן
תלונתה כפי שפורטה".
ביום 15.12.2005, כתשעה חודשים לאחר תום פרשת התביעה,
וכשהתיק כבר היה קבוע לשמיעת פרשת ההגנה, הגיש הסנגור בקשה להורות לפרקליטות
להעביר לידיו את כל המסמכים הרפואיים הקשורים למחלתה של המתלוננת; ובקשה לאפשר
למומחה ההגנה שנתן חוות דעת ביחס למהימנות התלונה, לבדוק את המתלוננת. ב"כ
המדינה וב"כ המתלוננת שמונה לה לצורך ייצוגה בבקשה הביעו התנגדות לבדיקת
המתלוננת, והמדינה טענה כי על המסמכים חל חסיון רפואי ויש לסנן ולצמצם את החומר
המבוקש. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע, בין היתר, כי לצורך ביסוס בקשתו היה על "ב"כ
הנאשם למקד את טענתו ולצמצמה לעניינים מוגדרים ומתוחמים בזמן, להראות את
הרלוונטיות של החומר המבוקש להליך המתנהל ולהניח תשתית ראייתית לבקשתו, דבר שלא
נעשה" (סעיף 19 להחלטה מיום 6.6.2006).
ביום 4.6.2008 המערער הורשע בשלוש העבירות שיוחסו לו. ביום
19.1.2009 נגזר דינו של המערער לשמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל, חמישה עשר חודשי
מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 3,000 ₪ (ת"פ 2743/03).
ביום 10.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המערער על
הרשעתו וקבע, בדעת רוב, כי מכיוון שלא הועמדו בפני ההגנה המסמכים הרפואיים בעניינה
של המתלוננת, נמנעה מהמערער האפשרות לתקוף את קביעתו של ד"ר לבנטל ולהפחית
ממשקל עדות המתלוננת. דעת הרוב הורתה להחזיר לבית משפט השלום את התיק לצורך קבלת
החומר הרפואי ומיצוי האפשרות לזמן מומחה מטעמו של המערער. דעת המיעוט מפי
השופט אלון קבעה כי אין בעדותו של ד"ר לבנטל את הסיוע
המשמעותי הדרוש לביסוס הרשעה, ודבריו כרסמו בעדות המתלוננת ולא חיזקו אותה. לפי
דעת המיעוט, הספקות העולים מעדותו של ד"ר לבנטל, בצירוף העובדה שנמנעה
מהמערער האפשרות לבחון את מצבה נפשי של המתלוננת, הצדיקו את זיכויו של המערער מחמת
הספק (ע"פ 6102/09) (להלן: פסק הדין הראשון בערעור).
לאחר שניתן פסק הדין והדיון הוחזר לבית משפט השלום, נתגלעה
מחלוקת לגבי היקף החומר הרפואי והתקופה הרלוונטית להמצאת המסמכים הרפואיים של
המתלוננת, כשלטענת ההגנה נדרש לספק מסמכים החל ממועד אשפוזה הראשון בשנת 1996 ועד
לשנת 2010. בית משפט השלום הורה להעביר לעיונו חומר רפואי החל ממועד האשפוז של
המתלוננת בשנת 1999 ועד לחודש יולי 2003, אז הוגש כתב האישום נגד המערער. ביום
17.11.2010 הודיע בית המשפט לצדדים כי התקבל החומר בעניינה של המתלוננת. לאחר
שעיין בחומר, בית המשפט התיר לצדדים לעיין בו ולצלמו, והסנגור התבקש להמציא לבית
המשפט את שם המומחה שבכוונתו להעביר אליו את החומר לצורך גיבוש חוות דעת.
נקצר בדברים ונאמר כי הסנגור לא עיין בחומר, לא הגיב להחלטות
בית המשפט המורות לו למסור את שם המומחה ולא התייצב לדיון שנקבע בנושא. לאור זאת,
בהחלטתו מיום 27.3.2011 הורה בית משפט השלום על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, ושם
טען הסנגור כי לא ניתן לו מלוא החומר הדרוש להגנת המערער וכי לא היה בסיס להכנת
חוות דעת של מומחה מטעמו.
ביום 8.2.2012 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בדעת
רוב בעבירה אחת של מעשים מגונים וזיכה אותו משתי עבירות נוספות, וזאת בשל הספק
שהתעורר לנוכח עדותו של ד"ר לבנטל בדבר מספר הפעמים שבהם נעשה המעשה המיוחס
למערער, להבדיל מעצם עשייתו. דעת המיעוט סברה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק מכל
העבירות. לנוכח הזיכוי החלקי, קוצר עונש המאסר שהושת על המערער לשישה חודשים.
המערער החל לרצות את עונש המאסר ושילם את הפיצוי למתלוננת.
בקשת רשות ערעור שהגיש הסנגור לבית משפט זה בשם המערער, נדחתה (רע"פ
1871/12).
ביום 19.6.2012 הגיש המערער, באמצעות באת כוחו הנוכחית, בקשה
למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984
(להלן: חוק
בתי המשפט). הבקשה התקבלה ביום 2.5.2013, לאחר
שהמערער השלים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו. בית המשפט הורה לקיים בעניינו של
המערער משפט חוזר לנוכח פגמים שנפלו בקשר להצגת החומר הרפואי על ידי הסנגור, כך שיש חשש ממשי
כי נגרם למערער עיוות דין; ולנוכח קיומה של חוות דעת חדשה מטעמו של המערער המבוססת
על החומר הרפואי, כשייתכן שיש
בחומר כדי לבסס אפשרות שהמתלוננת לוקה בנטיות למחשבות שווא ולהזיות אשר השפיעו על
תוכן ואמיתות דבריה, כך שיש פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת המערער (מ"ח
4811/12).
לאחר שהחל המשפט החוזר בבית המשפט המחוזי והתקיימו בו מספר
דיונים, הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מכתב האישום וביקשה את מחיקתו, בעוד
שב"כ המערער ביקשה לזכותו. בפסק דינו מיום 26.11.2013 הורה בית המשפט על
"'זיכוי
אילם' במובן זה שאין בו משום קביעה אם עשה הנאשם את
המעשים המיוחסים לו בכתב האישום אם לאו" (ת"פ 38782-06-13).
המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפיצויים מכוח סעיף
31(ג) לחוק בתי המשפט, הקובע, בין היתר, כי "[...] בית המשפט רשאי
לתת כל צו הנראה בעיניו כדי לפצות נידון שנשא ענשו או חלק ממנו ושהרשעתו בוטלה
כתוצאה מן המשפט החוזר, או לתת כל סעד אחר...". בית המשפט פסק למערער
פיצוי בסכום כולל של 116,000 ₪ בהתחשב בשיעור הפיצוי המקסימלי בגין ימי מעצר ומאסר
הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר),
התשמ"ב-1982, שהותקנו מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977
(להלן: חוק
העונשין). ערעור שהגיש המערער התקבל באופן חלקי
ונקבע כי למערער נגרמו נזקים בסכום מוערך של 600,000 ₪, ומכיוון שנראה כי האחריות
לנזקי המערער מוטלת באופן שווה גם על הסנגור, המערער יהיה זכאי לפיצוי מהמדינה בסך
של 300,000 ₪ (להלן: ע"פ 5695/14 או פסק הדין בעניין הפיצויים).
לאחר הדברים האלה, הגיש המערער תביעה נזיקית היא התביעה מושא
הערעור שלפנינו, במסגרתה טען כי הסנגור, ד"ר לבנטל, והמדינה, כמי שניהלה את
ההליך הפלילי נגדו, התרשלו ונושאים באחריות להרשעתו על לא עוול בכפו והנזקים
הנובעים מכך.
בית משפט קמא קיבל את התביעה באופן חלקי ופסק כי הסנגור
וד"ר לבנטל, שהמדינה נטלה על עצמה את ייצוגו ואת האחריות לגביו, נושאים
באחריות ביחד ולחוד לנזקי המערער בחלוקה שווה.
בתמצית, בית המשפט קבע כי הסנגור התרשל בכך שלא פעל על מנת
לקבל את החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת. בית המשפט היה נכון לקבל את גרסתו של
הסניגור לפיה בחר שלא לעיין בחומר משיקולים טקטיים – על מנת שיתאפשר לו לטעון כי
לא קיבל את מלוא החומר ובכך נמנע מהמערער יומו בבית המשפט, מתוך הנחה כי ממילא אין
בחומר הרפואי דבר שיוכל לסייע להגנה והעיון בחומר אף יפגע בסיכויו. עם זאת, נקבע
כי בנסיבות המקרה לא היה סביר לצפות שטקטיקה זו תצליח. נקבע, בין היתר,
כי הסנגור לא הוכיח מדוע היה נדרש לקבל חומר רפואי בהיקף גדול מזה שהועמד לעיונו;
כי התעלמותו המוחלטת מהחלטות בית המשפט לא הייתה סבירה; כי גם אם מטרת הסנגור היתה
לדחות את המשך הדיון בשל חששו של המערער ממאסר וכדי שחלוף הזמן ייזקף לזכותו, אין
הדבר משנה את המסקנה כי הסנגור התרשל; כי בהחלטות השונות שניתנו בעניינו של המערער
נמתחה ביקורת על התנהלות הסנגור; וגם אם המערער היה שותף לאסטרטגית ניהול המשפט
וקיבל את המלצות הסנגור, אין בכך כדי להפחית מאחריותו של הסנגור.
בית המשפט התייחס לעדותו של ד"ר לבנטל
בהליך הפלילי כעדות מומחה, להבדיל מעדות של רופא מטפל, ודחה טענה לחסינות עד. נקבע
כי בהליך הפלילי ד"ר לבנטל יצר, הגם שלא במתכוון, מצג כביכול הוא הרופא המטפל
במתלוננת וכי הוא בדק אותה בסמוך לאירוע הנטען. חוות דעתו לפיה המתלוננת אינה
סובלת ממחשבות שווא והיא מבדילה בין מציאות לדמיון, היא שהביאה להגשת כתב האישום
ועמדה בבסיס הרשעתו של המערער. עם זאת, במסגרת ההליך הנוכחי התברר כי ד"ר
לבנטל לא בדק את המתלוננת לפני שנתן את חוות דעתו ולא עיין במסמכים הרפואיים בעניינה,
ובכך התרשל. בית המשפט קיבל את חוות הדעת של ד"ר סבר מטעם המערער כי המתלוננת
לא הפסיקה לסבול מערבוב דמיון ומציאות וקבע כי חקירתו הנגדית של המומחה מטעם
המדינה פרופ' קוטלר תומכת במסקנה זו.
ביחס לאחריות המדינה, נקבע כי החלטת הפרקליטות
להסתמך על חוות דעתו של ד"ר לבנטל בהליך הפלילי הייתה סבירה בנסיבות העניין,
באשר מצבה הרפואי הנפשי של המתלוננת הוא עניין שבמומחיות, ובהעדר בקשה מטעם
הסנגור, לא היה על הפרקליטות לבקש את החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת ולעיין בו.
נדחו טענות ההגנה כי החומר הרפואי היה חלק מתיק החקירה כבר בשלביו הראשונים של
ההליך והוסתר; כי חומרי החקירה שהיו קיימים לא הספיקו להגשת כתב אישום; וכי לו
היתה הפרקליטות מעיינת בחומר הרפואי בתחילת הדרך, לא היה מוגש נגד המערער כתב אישום.
עוד נקבע כי על אף שבפסק הדין בעניין הפיצויים נכתב שהפרקליטות התנגדה במסגרת
ההליך הפלילי להעברת החומר הרפואי, מהראיות שהובאו בהליך דנן עולה אחרת, ומכל
מקום, אין בכך כדי לבסס קשר סיבתי בין ההתנגדות לכאורה של הפרקליטות להרשעת
המערער, שכן בסופו של דבר ניתן צו המעמיד לרשותו את תיעוד הרפואי.
בית המשפט אמד את נזקי המערער ופסק לו פיצוי
כלהלן: בגין פגיעה בחירות ובאוטונומיה – 1,480,000 ₪ (280,000 ₪ עבור הימים שבהם
ריצה מאסר או מעצר; ו-1,200,000 ₪ עבור חמש שנים וחצי שבהן היה נתון במעצר בית);
הפסד השתכרות – 596,000 ₪ (365,000 ₪ + 66,000 ₪ עבור התקופה שקדמה למאסר; 46,000
₪ עבור תקופת המאסר; 23,665 ₪ עבור התקופה שמיום השחרור ממאסר ועד לזיכוי; 73,000
₪ עבור התקופה שמיום הזיכוי ועד למתן פסק הדין; ו-22,000 ₪ עבור הפסדי שכר לעתיד);
הפסד הפרשות לפנסיה – 74,500 ₪; הפסד הפרשות לקרן השתלמות – 26,224 ₪; כאב וסבל –
50,000 ₪; החזר פיצוי למתלוננת – 4,000 ₪; החזר שכר הטרחה לבאת כוח המערער בהמשך
ההליך הפלילי – 295,000 ₪ (הסכומים הם במעוגל וכוללים הפרשי ריבית והצמדה).
לאחר ניכוי הסכום ששולם למערער במסגרת ההליך
הפלילי (330,000 ₪, לאחר צירוף הפרשי ריבית והצמדה), נקבע כי על הסנגור וד"ר
לבנטל לפצות את המערער בסך של 2,195,724 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות
בסכום כולל של 521,700 ₪. כמו כן, הסנגור חויב להחזיר למערער את שכר הטרחה שגבה
מהמערער במסגרת ההליך הפלילי בסך 25,200 ₪.
על פסק הדין של בית משפט קמא הוגשו שני
הערעורים שלפנינו, ערעור מטעם הסנגור (ע"א 3442/22) וערעור מטעם המערער
(ע"א 3195/22). בשני הערעורים נטען לאחריותה של המדינה כמעוולת נוספת, וזאת
לנוכח התרשלותה בניהול התיק הפלילי, החל מהגשת כתב אישום בהעדר תשתית עובדתית
מספקת וללא עיון בחומר הרפואי; ועד לניהול המשפט החוזר ולחזרה מכתב האישום שהובילה
ל"זיכוי אילם". הסנגור טען כי לכל היותר טעה באסטרטגיית ניהול המשפט ולא
התרשל במילוי תפקידו, ולחלופין, כי יש להפחית את שיעור אחריותו בהעדר קשר סיבתי
בין ההתרשלות הנטענת לכלל נזקי המערער. בכל הנוגע לשיעור הנזק, הסנגור טען כי יש
להפחית את הסכום הכולל שנפסק לחובתו בעוד שהמערער הלין על מיעוט הפיצוי, ונטען כי
הפיצוי שנפסק לא מביא לידי ביטוי את הפגיעה הקשה בשמו הטוב ואת הסבל שנגרם לו
בשנים שבהן היה נתון במעצר בית.
המערער, הסנגור והמדינה, שכאמור נטלה על עצמה
את הייצוג של ד"ר לבנטל, הגישו סיכומי טענות בשני הערעורים (המדינה וד"ר
לבנטל יכונו יחד להלן: המשיבים) והסנגור והמערער הגישו
סיכומי תשובה בערעוריהם. פירוט הטענות יובא להלן ובמידת הצורך, ככל שיהיה בדברים
חידוש משמעותי על שכבר נטען.
ביום 15.1.2024 קיימנו דיון במעמד הצדדים
בסופו הועלתה הצעת פשרה מטעם בית המשפט. משניתנה תשובה שלילית להצעתנו, לא נותר
לנו אלא להכריע בערעורים.
דיון והכרעה
אקדים ואומר כי אני סבור שדין ערעורו של
הסנגור להתקבל באופן חלקי בעוד שערעור המערער דינו להידחות. אפתח בהתייחסות לטענות
לאחריותם של ד"ר לבנטל והמדינה ואמשיך בדיון על אודות אחריות הסנגור, שיעור
ואופן חלוקת הנזק.
אחריות המשיבים
אחריותו של ד"ר לבנטל: הקביעות
הנוגעות לאחריותו של ד"ר לבנטל מפורטות בפסק הדין ואינן נתקפות בגדר ההליך
שלפנינו, ולכן לא ארחיב על כך את הדיבור. אזכיר בקצרה כי בית משפט קמא קבע
כי במסגרת ההליך הפלילי ד"ר לבנטל יצר מצג שהוא הרופא המטפל
במתלוננת וכי הוא מכיר אותה ובדק אותה עובר למתן חוות דעתו ועדותו, אך בהליך
האזרחי התברר כי הוא לא בדק את המתלוננת לפני מתן חוות הדעת ולא עיין במסמכים
הרפואיים בעניינה, ובכך התרשל. עוד נקבע כי מדברי ד"ר לבנטל בהליך הפלילי
נוצר הרושם שלמתלוננת אין מחשבות שווא והיא יודעת להבדיל בין מציאות לדמיון, ואלה
הביאו להגשת כתב האישום והיוו נדבך מרכזי בהרשעת המערער. עם זאת, מחוות דעתו של
ד"ר סבר, אותה העדיף בית משפט קמא, עולה כי המתלוננת לא הפסיקה לסבול מערבוב
בין מציאות ודמיון.
אחריות המדינה: הן המערער הן
הסנגור טוענים בערעוריהם כי היה מקום להטיל אחריות גם על המדינה כמעוולת נוספת
נפרדת.
אין עוררין על חובתן של רשויות התביעה להפעיל
את סמכויותיהן בזהירות, במיומנות ובהגינות, ולצד תפקידה המרכזי של התביעה במערכת
אכיפת החוק, עליה לנקוט אמצעי זהירות סבירים שלא להסב נזק לנחקר
או לנאשם, ולהיזהר מנקיטת הליכי שווא כנגד חפים מפשע (ע"א
3580/06 עזבון
המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות
93-92 (21.3.2011); ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר, פסקה 22 לפסק דיני (4.12.2012) (להלן:
עניין שובר); ע"א
2979/15 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה
54 (5.7.2017)). השאלה שלפנינו
היא אם בנסיבות המקרה דנן פעלה המדינה באופן החורג מהסביר וגרמה לנזקיו של המערער.
טענתו המקדמית של המערער היא כי עצם רשלנותה
והיקף אחריותה של המדינה הוכרעו על ידי בית משפט זה בהליך שהתנהל בע"פ
5695/14, בגדרו נפסקו למערער פיצויים לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט. לטענת
המערער, בית משפט קמא התעלם מהטענה כי פסק הדין בעניין הפיצויים הכריע בסוגיה
שהובאה לפתחו, ומכיוון שפסק הדין מקים השתק פלוגתא כלפי המדינה, אין לשנות
מהממצאים העובדתיים ומהמסקנות שנקבעו בו ולפיהם המדינה התנגדה להעברת התיעוד
הרפואי לעיונו של המערער ואחראית למחצית מנזקיו.
בית המשפט הקדים ואמר כי יש קושי לדון בטענה,
וזאת מכיוון שלטענת באת כוחו הנוכחית של המערער, בא כוחו הקודם של המערער בהליך
האזרחי הוא שגרם ברשלנותו לפתיחת הדיון בשאלת אחריות המדינה בכך שלא טען למעשה בית
דין והשתק פלוגתא.
מכל מקום, איני רואה לקבל את הטענה לגופה,
שנדחתה בעבר ביחס להחלטה שיפוטית בהליך פלילי במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין (רע"א
7652/99 מדינת
ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5) 493 (2002); רע"א
4528/06 ברנס
נ' מרכוס, פסקאות 31-27 (18.5.2009) (להלן:
עניין ברנס); ע"א
9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי,
פסקה 19 )15.12.2011); וראו והשוו
לעניין שובר, פסקאות 19, 107 לפסק דיני). אמנם ענייננו בקביעת
אחריותה של המדינה במסגרת החלטה לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, כשהנאשם שזוכה הוא
זה שטוען למעשה בית דין; ואולם, בהינתן הדמיון הפרוצדורלי בין שני ההליכים ומתחם
שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט בבקשה לפי סעיף 31(ג) (ע"פ 5695/14, פסקה
32 לפסק דינה של השופטת ברון) –
אין לומר כי ההחלטה שניתנה יוצרת מעשה בית דין בהליך האזרחי (עוד ראו בעניין ברנס, פסקאות 31-30).
בית משפט קמא היה רשאי אפוא להכריע בשאלות
שהועמדו לדיון על יסוד הראיות שהובאו בפניו, ואציין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי
שדן בבקשה לפי סעיף 31(ג) מצא כי אין להטיל לפתחה של המדינה את התמשכות ההליך
והעיכוב בהעברת החומר הרפואי למערער.
ולגופם של דברים. המערער והסנגור טענו כי
בנסיבות המקרה דנן, לא היתה תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב האישום נגד המערער, וכי
ההחלטה להגיש כתב אישום מבלי לאסוף את התיק הרפואי של המתלוננת ולעיין בו הייתה
בלתי סבירה. נטען כי ד"ר לבנטל העיד כי ידע שמשנת 1996 יש תיעוד שהמתלוננת
סובלת ממחשבות שווא והזיות (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.2020, עמ' 356 שורה 6), וכי
לדברי עו"ד רוטשילד, הפרקליטה שטיפלה בתיק, ד"ר לבנטל ציין בפניה
"בזמן אמת" שאחד ממאפייני המחלה המתקיימים אצל המתלוננת הוא מחשבות שווא
(פרוטוקול הדיון מיום 3.6.2020, עמ' 494 שורות 29-27).
אלא שבהמשך דבריה עו"ד רוטשילד הבהירה כי
בדיקתה התמקדה בכך שהמתלוננת לא סבלה ממחשבות שווא ולא הייתה במצב פסיכוטי פעיל
נכון למועדים הרלוונטיים לפרשה: "מבחינתי, העדות של ד"ר לבנטל הייתה
משמעותית כי כשהוא מסר לי מה היה המצב שלה כשאני פוגשת אותה, כשהיא מעידה בבית
משפט וכשהיא מוסרת את התלונה במשטרה" (עמ' 495, שורות 12-9; עמ' 496, שורות
29-16; עמ' 509, שורות 29-24). כך העידה גם עו"ד לוי, הפרקליטה שהייתה בשלב
מסוים הממונה על עו"ד רוטשילד: "מחלת הסכיזופרניה יש בה עליות וירידות.
אם לאורך התקופה הקרובה לאירוע לא ימצאו בתיק מחשבות שווא או סימנים חיוביים של
מחלת הסכיזופרניה זה החומר הרלוונטי מבחינתנו" (פרוטוקול הדיון מיום
26.3.2013, עמ' 475 שורות 6-3).
הפרקליטות הבינה מד"ר לבנטל כי המתלוננת
יודעת להבחין בין אמת ושקר (דברי עו"ד לוי בפרוטוקול הדיון מיום 26.3.2013,
עמ' 476 שורות 11-10; עמ' 493 שורות 17-16). על כך העיד ד"ר לבנטל במסגרת
ההליך הפלילי (פסקה 16 לפסק הדין של בית משפט השלום מיום 4.6.2008), וכך צוין
בהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי, כחיזוק להתרשמות בית המשפט מעדותה של המתלוננת
(פסקה 9 לפסק הדין מיום 8.2.2012). לא נעלמה מעיני טענת המערער כי בניגוד לקביעת
בית משפט קמא, ד"ר לבנטל לא ציין בחוות דעתו או בהשלמת החקירה מיום 13.7.2003
כי המתלוננת מבחינה בין אמת לשקר. ואולם, בהודעה מיום 13.7.2003 ד"ר לבנטל
מציין כי המתלוננת "מודה שקיימה יחסי מין עם מטופלים [...] כך שלשקר היא לא
משקרת", וכאמור כך הבינה את הדברים הפרקליטות וכך העיד ד"ר לבנטל במסגרת
ההליך הפלילי.
אין לכחד כי חוות דעתו של ד"ר לבנטל היתה
קצרה למדי, והערכתו את מצבה של המתלוננת התמצתה בדברים הבאים: "בבדיקתה
בולטים שיפוט פגום ואוויליות. למרות מחלתה והפגיעה בשיפוט הבולטת לא ניתן
לשלול את תוכן תלונתה כפי שפורטה". חוות הדעת הקצרה אף אינה כוללת מסקנה חד
משמעית לגבי מהימנות תלונתה. ואולם הפרקליטות לא הסתפקה בכך וביקשה השלמת חקירה
במסגרתה נגבתה ביום 13.7.2003 הודעה נוספת ומפורטת יותר מד"ר לבנטל (נספח ח'
לערעור המערער). לכך יש להוסיף כי חוות דעתו של ד"ר לבנטל לא עמדה לבדה בהחלטה
על הגשת כתב אישום וניהול ההליך נגד המערער, ובפני המדינה עמדה בנוסף לעדות
המתלוננת גם עדות של עובד במרכז לבריאות הנפש בפניו התלוננה המתלוננת על מעשי
המערער.
הדברים אינם פשוטים, ובמילותיו של עו"ד
שלמה למברגר, שהיה בחלק מהמועדים הרלוונטיים לפרשה פרקליט המחוז שבו נוהל התיק, על
הפרקליטות לנהל תיקים מעין אלה ב"חרדת קודש" (פרוטוקול הדיון מיום
3.6.2020, עמ' 533-532). אמירתו של עו"ד למברגר כי בדיעבד, מוטב היה לו החומר
הרפואי היה נחשף כבר בתחילת הדרך (עמ' 562 שורות 18-3), היא בגדר חכמה שלאחר מעשה.
גם הפרקליטות וגם בית המשפט הפלילי עיינו בחומר הרפואי לאחר שניתן פסק הדין הראשון
בערעור, ולא סברו בשעתו שיש בו כדי לשנות את תמונת הראיות הכוללת. הדבר אך ממחיש
את מורכבות הדברים. מכל מקום, כפי שקבע בית משפט קמא, הבנת מצבה הרפואי הנפשי של
המתלוננת היא עניין שבמומחיות רפואית, והפרקליטות נסמכה על חוות דעתו של מומחה
רפואי, רופא שלכאורה טיפל והכיר את המתלוננת. כאמור, אחריותו של ד"ר לבנטל,
שהמדינה באה בנעליו, אינה נתונה עוד במחלוקת. בנסיבות העניין, איני סבור כי החלטת
הפרקליטות להיסמך על חוות דעתו ולא לאסוף את התיק הרפואי בטרם הגשת כתב האישום
מגלה התרשלות נפרדת.
אין יסוד לטענה כי הפרקליטה המטפלת ידעה כי
התיעוד הרפואי מצביע על כך שהמתלוננת סובלת ממחשבות שווא והסתירה את החומר.
קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה הן קביעות שבעובדה ומהימנות ואינן מגלות עילה
להתערבותה של ערכאת ערעור. כך גם לגבי הקביעה כי הפרקליטות לא התנגדה למסירת החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת. גם מפסק הדין הראשון
בערעור עולה כי "התנגדותה" של המדינה להעברת החומר הרפואי הייתה למעשה
בקשה לסינון וצמצום החומר (פסקה 2 לפסק הדין). מדובר בעמדה ראויה ומתבקשת לנוכח
קיומו של חיסיון על החומר הרפואי ובמטרה להגן על פרטיותה של המתלוננת: "אין
זה מובן מאליו כי כל חומר רפואי או פסיכיאטרי הנוגע לעד, למתלונן או למתלוננת
במשפט אכן רלוונטי לעניין הנדון בבית המשפט..." הבחינה אם להתיר עיון בחומר
"תעשה בזהירות רבה ותביא בחשבון כי אל מול זכויות הנאשם למשפט הוגן עומדות גם
זכויות יסוד חוקתיות של העד - הזכות לפרטיות והזכות לכבוד, אשר יש לאזן בצורה
הראויה בינן לבין זכויות הנאשם" (בש"פ 5400/01 פלוני נ'
מדינת ישראל, פסקה 3 (6.8.2001); יצחק
עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי
והפלילי 671 (2021). לדיון על היקף חיסיון
רופא-מטופל, בין היתר בקשר לחומרים בהם עסקינן, ראו שם, בעמ' 650-641. לדיון כללי
על פרטיות נפגעות עבירות מין ראו בעמ' 700-681). המצאת חומר רפואי של נפגעת עבירת
מין, ובמיוחד חומר בתחום הנפשי, לנאשם בעבירה, הוא אפוא נושא רגיש וייחודי שאך
לאחרונה זכה לחקיקה מיוחדת בדמות סעיף 50ב לפקודת הראיות [נוסח חדש] (וראו החלטתי
בבש"פ 7170/23 וייטחוביץ' נ' מדינת ישראל (10.12.2023)).
אף טענות המערער בכל הנוגע לאופן ניהול המשפט
החוזר אינן מגלות עילה להתערבות. בית משפט קמא קיבל את הסברי המדינה לנסיבות הגשת
הבקשה לחזרה מכתב האישום. המדינה טענה כי כוונתה המקורית היתה לנהל את
ההליך ובמידת הצורך לעשות שימוש בעדות המקורית של המתלוננת מכוח תקנה 12
לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957. בהמשך התגבשה המסקנה
כי לא ניתן לוותר על בירור עובדתי, אך לנוכח מצבה של המתלוננת והתנגדותה של
אמה להעידה בשנית, הוחלט שלא להביאה לעדות ולא להמשיך בניהול ההליך. עו"ד
רוטשילד העידה בתצהירה כי ההחלטה התקבלה עם פרקליט המחוז ולאחר התייעצויות
פנימיות, תוך איזון בין האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם הנאשם לבין מצבה הנפשי
וטובתה של המתלוננת. בנסיבות אלה התנהלות המדינה אינה מבססת טענה לרשלנות בכל
הנוגע להתנהלותה בקשר למשפט החוזר.
לסיכום חלק זה של הדיון: אין להתערב בקביעתו
של בית משפט קמא כי המדינה לא התרשלה בהחלטתה להגיש כתב האישום נגד המערער או
באופן ניהול ההליך הפלילי המקורי או המשפט החוזר. בנקודה זו אמשיך ואבחן את אחריות
הסנגור.
אחריות הסנגור
הסנגור שב וטען בפנינו כי פעל מתוך טקטיקה
משפטית, וכי הוטעה על ידי הפרקליטות והאמין לד"ר לבנטל שנחזה להיות הרופא
שטיפל במתלוננת והבהיר כי היא מבחינה בין אמת לשקר ואין לה מחשבות שווא. בנסיבות
אלה סבר הסנגור, לטענתו, כי לא היתה תוחלת בעיון וצילום החומר הרפואי, מה עוד שידע
שהפרקליטות ובית משפט השלום עיינו בחומר, ואילו סברו שיש בו כדי לשנות את תמונת
הראיות מן הסתם היו מסבים את תשומת לב הסנגור לכך. במצב דברים זה, ועל מנת שלא
להביא לשינוי בעמדת השופט אלון בבית המשפט המחוזי –
הסנגור העדיף לטעון כי לא קיבל את כלל החומר הנחוץ לו וכך לנסות לזכות בערעור.
נטען כי הסנגור פעל באופן סביר נכון למידע שהיה ברשותו באותה עת, וגם אם טעה
בשיקול דעתו, מסקנת בית משפט קמא כי התרשל היא שגויה ובגדר חוכמה בדיעבד.
קשה לקבל טענות אלה של הסנגור, ואיני רואה
להתערב במסקנה כי התרשל במילוי תפקידו כלפי המערער-לקוחו. פסק הדין הראשון בערעור
קבע באופן חד משמעי כי הגנתו של המערער קופחה אך בשל כך שנמנעה ממנו האפשרות להגיש
חוות דעת רפואית לעניין מצבה של המתלוננת. הדיון הוחזר לבית משפט השלום על מנת
שהסנגור ומומחה מטעמו יעיינו בחומר הרפואי בכדי לנסות לבסס ספק סביר באשמת המערער.
חרף דברים מפורשים אלה, הייתה זו המדינה שפעלה לקבלת הצו להעברת החומר הרפואי
מהמרכז הרפואי, בעוד שהסנגור בחר שלא לעיין כלל בחומר שהועמד לרשותו, והכל, תוך התעלמות
בוטה מהחלטות בית המשפט המורות לו לעדכן על אודות זהות המומחה שבחר (החלטות מיום
5.1.2011 ומיום 1.2.2011). גם לדיון שנקבע במעמד הצדדים לא התייצב הסנגור ולא תיקן
את מחדלו בפרק הזמן שהוקצב לכך (החלטה מיום 1.3.2011). לכך יש להוסיף כי לטענת
המערער, הסנגור נטל ממנו סך של 7,000 ₪ לטובת הכנת חוות דעת פסיכיאטרית, שמעולם לא
הוכנה.
בנסיבות אלה, בחלוף כשנה ממועד פסק הדין
הראשון בערעור, שבמהלכה לא התקדם ההליך בעניינו של המערער כמעט במאומה, הוחזר
הדיון לבית המשפט המחוזי. קשה להלום כי התנהלות מעין זו היתה מתקבלת בהבנה בערכאת
הערעור והיתה מביאה לתוצאה לה ייחל הסנגור. בית משפט קמא דחה את טענת הסנגור שקבלת
החומר המצומצם בלבד (ממועד האשפוז בשנת 1999 ועד להגשת כתב האישום ביולי 2003)
אינה מספקת, וקבע כי החומר שהתקבל
התייחס לתקופות הרלוונטיות לכתב האישום; כי הסנגור לא הוכיח מדוע נדרש חומר בהיקף
גדול יותר; ובהינתן החומר שהועמד לעיונו, לא הוכח שהיה סיכוי סביר שטענתו בערעור
תתקבל.
גם אם אקבל את נקודת המוצא של הסנגור, לפיה לא
היה עליו לפקפק בדברי רופא שנחזה להיות הרופא המטפל של המתלוננת – בבחירתו שלא
לקחת את החומר הרפואי שהועמד לרשותו, ולא לעיין בו ולו באופן המינימאלי ביותר, נטל
על עצמו סיכון וחרג מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו. כך עולה גם מההחלטות השונות
שניתנו בעניינו של המערער לאורך השנים, ובעיקר ההחלטה על קיום משפט חוזר ופסק הדין
בעניין הפיצויים. העובדה כי הפרקליטות ובית משפט השלום עיינו בחומר הרפואי אינה
פוטרת את הסנגור מבדיקת החומר בעצמו ואינה מורידה מאחריותו כמי שנטל על עצמו לייצג
נאשם בהליך פלילי. הסנגור טען כי כשם שהפרקליטות לא סברה שהחומר הרפואי סותר את
עדותו של ד"ר לבנטל, יש להניח שגם הוא לא היה מגיע למסקנה שונה גם אם היה
מעיין בחומר. אלא שהסנגור כלל לא עיין בחומר שהועמד
לרשותו בהוראת ערכאת הערעור ובהחלטותיו של בית משפט השלום, ובכך נעוצה עיקר
התרשלותו, ולכך יש להוסיף את התעלמותו ממספר החלטות של בית המשפט בעניין זה.
אכן, לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה שהוא חב ללקוחו,
ועורך דין עלול לטעות בשיקול דעתו מבלי שיראו בכך כמעשה רשלנות (ע"א
735/75 רויטמן נ'
אדרת פ"ד ל(3) 75, 80 (1976);
ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי,
צפריר ושות', עורכי דין בע"מ, פסקה
45 (16.9.2014)). לא כך בענייננו.
גם אין לקבל טענה של מעין "אשם
תורם", כי המערער היה שותף להחלטה שלא לעיין בחומר ולאופן ניהול ההליך
והתמשכותו. המערער פעל כך בעצת סנגורו, הוא איש המקצוע, ואין לאפשר לסנגור להיבנות
מטיעון זה.
סיכומו של דבר, שאין להתערב בקביעתו של בית
משפט קמא כי בנסיבות העניין הסנגור התרשל באי קבלת החומר הרפואי של המתלוננת, על
אף שזה הועמד לרשותו, ובכך עיכב את האפשרות להוכיח ספק סביר באשמת המערער.
ראויה לפירוט טענתו החלופית של הסנגור, לפיה
ההתרשלות המיוחסת לו נוגעת לתקופת זמן מוגבלת (תקופה המכונה על ידו "התקופה
השנייה") של כשנה ועשרה חודשים בלבד, החל מיום 18.1.2012 – הוא
מועד הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי לאחר שבית משפט השלום החזיר אליו את התיק
בהעדר מענה מטעם הסנגור –ועד לזיכויו של המערער ביום 26.11.2013.
על כך השיבו המשיבים כי מחדלי המערער החלו זמן
רב קודם לכן, וכי הכשל בייצוג היה מיום הגשת כתב האישום, ותוצאותיו הובילו למשפט
החוזר ול"זיכוי האילם". נטען כי בית משפט קמא קבע כי הסנגור התרשל גם
בכך שגרם להתמשכות ההליך, וכי יש לחייב את הסנגור גם בגין התקופה שלאחר הגשת כתב
האישום ("התקופה הראשונה"), שכן הסנגור הגיש את הבקשה להמצאת התיק
הרפואי רק ביום 15.12.2005; וכי יש לחייבו גם בגין תקופת המשפט החוזר, שכן הייצוג
הכושל היה הסיבה המרכזית לניהולו.
איני סבור כטענת המשיבים, שניתן לייחס לסנגור
התרשלות כללית בשל התמשכות ההליך הפלילי. אכן, בית משפט קמא קבע, בפרק בפסק הדין
הדן בסוגיית הקשר הסיבתי, כי "הסניגור אחראי גם להתמשכות ההליכים" (פסקה
138 לפסק הדין), וכי יש לדחות "[...] את טענת המדינה שיש לתת משקל לאשמו
התורם של התובע [המערער – י"ע] אשר הודה שניהול התיק בעצלתיים היה חלק
מאסטרטגיה של ניהול התיק. התובע פעל בעניין זה בעצת הסניגור והדבר בא לידי ביטוי בקביעת חלקו
של הסניגור" (פסקה 142 לפסק הדין, הדגשה
הוספה). קביעות דומות באשר להתרשלות הסנגור לא נקבעו בחלק הדן באחריותו (פסקאות
74-64 לפסק הדין).
ובכלל, בכתב התביעה שהגיש המערער אין טענה
מפורשת להתרשלות בשל עצם התמשכות ההליך הפלילי, ורק נטען שהסנגור לא פעל לקבלת
התיעוד הרפואי ולא עיין בו כמצופה וכנדרש, תוך שהוא מתעלם מהחלטות שיפוטיות
ו"משחק ברוגז" עם בית משפט השלום (פסקאות 74-54 לכתב התביעה). ואכן, בית
משפט קמא דחה את הטענה כי כתב התביעה כולל טענות באשר לאופן הייצוג בכללותו וקבע
כי "בכתב התביעה נטען כי תביעה זו באה לעולם בשל רשלנות בוטה של כל הנתבעים
אשר במעשיהם ו/או במחדליהם גרמו לכך שהתיעוד הרפואי בעניינה של החוסה
לא הוצג [...] כתב התביעה
מייחס לנתבעים רשלנות בכל הנוגע לאי המצאת התיעוד הרפואי וטענות לרשלנויות נוספות בשלבי המעצר או עד להגשת כתב
האישום מהווה הרחבת חזית ולא יכולות להיות בסיס לחיוב הנתבעים בפיצוי" (החלטה
מפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, הדגשות הוספו). גם במסגרת הערעור שלפנינו המערער
טען כי הסנגור התרשל באי קבלת החומר הרפואי: "מחדלי המערער לא החלו ביום 18.1.12 אלא שנים רבות קודם לכן
כשביהמ"ש הודיע לו כי התיעוד הרפואי עומד לרשותו" (פסקה 19 לסיכומים
מיום 14.4.2023).
מכאן שגדר המחלוקת בין המערער לסנגור היתה
מוגדרת ומתוחמת, ואין לקבוע התרשלות כללית של הסנגור בכל הקשור להתמשכות ההליך
הפלילי. מטעם זה אף איני רואה לתת משקל לטענת המשיבים כי במשך חמש שנים וחצי
הסנגור לא פעל על מנת להקל עוד יותר את תנאי השחרור ממעצר הבית שבו המערער היה
נתון.
אין לכחד כי ההליך הפלילי בעניינו של המערער
עד להרשעתו היה ממושך והתנהל בקצב שאינו משביע רצון: כתב האישום הוגש ביום
15.7.2003, המערער הורשע לראשונה ביום 4.6.2008, ודינו נגזר ביום 19.1.2009 – פרק
זמן של חמש שנים וחצי שבמהלכן שהה המערער כאמור במעצר בית בבית אחיו, אך הותר לו
לצאת לעבוד תחת פיקוח. כמו כן, מאז שניתן פסק הדין הראשון בערעור (10.3.2010) ועד
להרשעת המערער בבית המשפט המחוזי (8.12.2012), חלפו למעלה משנתיים וחצי. כאמור,
הסנגור אף אישר כי רצונו של המערער היה להימנע ממאסר ובשל כך "משך זמן"
וניסה לדחות את המשך הדיון בתיק (פסקה 73 לפסק הדין). למרות זאת, איני מקבל את
טענת המשיבים כי הסנגור אחראי גם על התקופה שבמהלכה לא הגיש בקשה להמצאת התיק
הרפואי (כזכור, הבקשה הוגשה ביום 15.12.2005, כשנתיים וחצי לאחר שהוגש כתב האישום
וכתשעה חודשים לאחר שהסתיימה פרשת התביעה), וזאת בהעדר קשר סיבתי, שהרי הבקשה
נדחתה לבסוף על ידי בית משפט השלום, והחומר הרפואי הועמד לעיון ההגנה רק בעקבות
הערעור לבית המשפט המחוזי.
מנגד, בית המשפט לא ראה לקבל את טענת הסנגור
כי הוא נושא באחריות רק החל ממועד הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, לאחר שבית משפט
השלום החזיר אליו את התיק, כי רק ממועד זה יש קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת לנזקי
המערער. הסנגור לא הבהיר מדוע לשיטתו יש חשיבות דווקא למועד הדיון
בערעור ביום 18.1.2012, ומדוע רק באותו מועד מתגבש הקשר הסיבתי לנזקי המערער.
במקום אחר התייחס הסנגור ליום 18.1.2012 כמועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי,
וטען כי אם המערער היה מזוכה באותו מועד, לא היה נגרם לו כל נזק, ולכן במועד זה
התגבש הנזק שיש לייחס לסנגור (פסקה 3 לסיכומי התשובה מיום 23.5.2023).
בסוגיה זו, מקובלת טענת המערער כי מחדלי
הסנגור החלו כשבית משפט השלום הודיע שהחומר הרפואי עומד לרשות ההגנה, קרי מיום
17.11.2010. אלמלא התרשלותו של הסנגור, בית משפט השלום היה עשוי לזכות את המערער
על סמך החומר הרפואי, והיה נחסך ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי תוך "משיכת זמן"
של הסנגור. אין לדחות אפוא את מועד התגבשות הנזק למועד הדיון בערעור או למועד מתן
פסק הדין של בית המשפט המחוזי ועל אחת כמה וכמה שאין לקבל את טענת הסנגור כי יש
לתחום את תקופת אחריותו ליום זיכויו של המערער במסגרת המשפט החוזר (26.11.2013).
בית המשפט לא ראה לקבל את טענת המשיבים, כי
העמדת החומר הרפואי לרשות הסנגור מכוח החלטת בית המשפט המחוזי בערעור הפלילי,
ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של ד"ר לבנטל לבין המשך ההליכים שהתנהלו
בעניינו של המערער. התערבות גורם זר או פעולה רשלנית של אדם אחר,
כשלעצמה, אינה מנתקת קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק (ע"א
8199/01 עזבון
המנוח מירו נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, 791
(2003); ע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון המנוחה אורה
פורמן ז"ל, מו(1) 133, 141 (1999); ע"א
7008/09 עבד
אל רחים נ' עבד אל קאדר, פסקה 22 (7.9.2010); ע"א
9313/08 אופנברג
נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב - יפו,
פסקה 35 (7.9.2011)). כך בענייננו, והתרשלותו הנפרדת של הסנגור לא מאיינת את
אחריותו של ד"ר לבנטל לנזקי המערער.
לסיכום: על פי קביעתו של בית
המשפט המחוזי שאין עליה עוררין, ד"ר לבנטל התרשל בכך שבניגוד למצג שעלה מחוות
דעתו הוא לא בדק את המתלוננת ולא עיין במסמכים הרפואיים לפני מתן חוות דעתו עובר
להגשת כתב האישום. הסנגור מצדו התרשל בכך שלא פעל על מנת לקבל ולעיין את
החומר הרפואי. למען נוחות הקורא, נציג את האירועים בציר זמן כלהלן:
שיעור וחלוקת הנזק
המערער יליד שנת 1957, נשוי ואב לחמש בנות.
בפסק הדין צוין, בין היתר, כי עובר לפרשה מושא הדיון המערער סיים קורס מדריכים
חברתיים מטעם משרד העבודה והרווחה והיה מדריך של ילדים בחינוך מיוחד. באפריל 2002
החל לעבוד במרכז לבריאות הנפש עד שפוטר ביום 9.7.2003. המערער שהה במעצר ומאסר
במשך 185 ימים ובמעצר בית במשך חמש שנים וחצי שבמהלכן התגורר בסמוך לבני משפחתו
והתפרנס.
בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם
בית המשפט, שקבע כי כתוצאה מהאירועים נותרה למערער נכות נפשית בשיעור של 7.5%,
והעריך את נזקיו כמפורט בפסקה 12 לעיל.
המערער הלין על מיעוט הפיצוי שנפסק בגין נזק
לא ממוני. מבלי להקל ראש בהשלכות ההליך הפלילי על המערער ובני משפחתו, איני סבור
שיש להתערב בסכום הכולל שנפסק, ואציין כי בית משפט קמא הבחין בין פיצוי בגין כאב
וסבל (50,000 ₪) ובין פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בתקופת המעצר והמאסר, שחושב על
בסיס יומי (600 ₪ ליום מעצר בית ו-1,500 ₪ ליום מאסר או מעצר, וסך הכל 1,480,000
₪). לטעמי, הסכום שנפסק לזכות המערער הינו על הצד הגבוה, אך אין בפנינו ערעור מטעם
המדינה ואף לסנגור אין טענות של ממש כנגד גובה הפיצוי הלא ממוני או הפסדי השכר.
לצד זאת אציין כי איני רואה לקבל את טענות הסנגור, שנטענו בחצי פה ובהפניה
לסיכומים שהוגשו בהליך קמא, כי המערער לא הקטין את נזקו וסובל מנכות אורתופדית
המשליכה על שיעור הנזק. כמו כן, בהינתן עצם התרשלותו של הסנגור כלפי המערער, אין
להתערב בקביעה כי עליו להחזיר למערער את מלוא שכר הטרחה שגבה ממנו בסך 25,200 ₪,
הגם שלטענת הסנגור סכום זה שולם לו בעבור מתן שירותים משפטיים לאורך שנים רבות.
לצד זאת, בהינתן הקביעה שהתרשלותו של הסנגור
באה לידי ביטוי באי קבלת החומר הרפואי שהועמד לרשותו (החל מיום
17.11.2010), יש לקבל את טענתו החלופית כי אין הוא נושא באחריות לתקופת מעצר הבית
של המערער (מחודש יולי 2003 עד לינואר 2009, סה"כ 66
חודשים) ולפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בתקופה זו בסך של 1,200,000 ₪ במעוגל
(1,188,000 ₪ =30 x 66 x 600
₪).
בית משפט קמא פסק פיצוי בגין פגיעה
באוטונומיה בעבור 185 הימים שבהם שהה המערער במעצר או מאסר, לפי חישוב של 1,500 ₪
ליום. לטענת הסנגור שלא נסתרה, המערער ריצה 175 ימי מאסר, ומכאן שיש להחסיר מחלקו
של הסנגור את הפיצוי בגין עשרת ימי המעצר בסכום כולל של 15,000 ₪ (= 10 x 1,500
₪).
יצויין כי הסנגור לא טען שאין לחייבו בגין
תקופת המאסר שריצה המערער (הנופלת לשיטתו "בתקופה
השנייה", בגינה הוא אחראי), וטענתו בהקשר זה היתה כי הוא נושא באחריות רק
לשליש מהנזק, לנוכח התרשלותה הנפרדת של המדינה (סעיפים 57-55 לסיכומים מיום
23.11.2022).
אשר להפסדי שכר, יש להפחית מהפיצוי שבו חויב
הסנגור את הסכום שנפסק בגין הפסד השתכרות בתקופת מעצר הבית, בין יולי 2003
לינואר 2009. המדובר בהפרש השכר שיכול היה המערער לקבל כמדריך במרכז
הרפואי לבין השכר שקיבל בפועל בעבודתו בזמן מעצר הבית, ועומד לפי קביעתו של
בית משפט קמא על סך של 365,000 ₪. בגין תוספת
הפסדי פנסיה (12.5%) וקרן השתלמות (4.4% כקביעת בית משפט קמא), יש להפחית סכום
נוסף של 61,685 ₪ (=45,625 ₪ + 16,060 ₪).
הסנגור טען בנוסף כי לנוכח תקופת אחריותו
החלקית והמצומצמת, אין לחייבו בפיצוי בגין הפסדי שכר משנת 2009 עד לתחילת ריצוי
עונש המאסר במרץ 2012, בסך של 66,000 ₪. בשל כך אציע כי נפחית מסך הפיצוי שנפסק
לחובת הסנגור סכום נוסף שיעמוד על 35,000 ₪.
בנוגע להפסדי השכר שנפסקו לזכות המערער בתקופת
המאסר (46,000 ₪); מתום תקופת המאסר ועד לזיכוי (23,665 ₪); מיום הזיכוי ועד למתן
פסק דינו של בית משפט קמא (73,000 ₪), וממועד זה לעתיד עד גיל 67
(22,000 ₪); הפסדי הפרשות לקרן פנסיה וקרן השתלמות בגין סכומים אלה; הפיצוי
הלא ממוני (הן זה שניתן עבור "פגיעה באוטונומיה" בתקופת המאסר הן עבור
"כאב וסבל"); החזר פיצוי למתלוננת; והחזר שכר טרחה בגין הייצוג בהמשך
ההליך הפלילי – אשר לכל אלה, יש לראות את הסנגור וד"ר לבנטל כמעוולים במשותף
האחראים לנזק בחלוקה שווה, והם חייבים ביחד ולחוד לפצות את המערער בגין נזקים אלה.
לסיכום, מתוך הסכום שפסק בית משפט קמא,
יש להפחית מחלקו של הסנגור את הסכומים הבאים:
(-)
פיצוי בגין פגיעה בחירות ובאוטונומיה בתקופת מעצר הבית – 1,200,000 ₪.
(-)
פיצוי בגין פגיעה בחירות ובאוטונומיה בימי המעצר – 15,000 ₪.
(-) הפרשי
השתכרות בתקופת מעצר הבית – 365,000 ₪.
(-)
הפרשי פנסיה וקרן השתלמות בתקופת מעצר הבית – 61,685
₪.
(-)
הפסדי שכר משנת 2009 עד לתחילת ריצוי עונש המאסר – 35,000 ₪.
סך הכל: 1,676,685 ₪.
סכום זה (1,676,685 ₪) יושת על המדינה
(כמייצגת של ד"ר לבנטל) לבדה, והסנגור לא יחויב בו. מסכום זה ינוכה הפיצוי
ששולם על ידי המדינה במסגרת הליך הפלילי בסך 330,000 ₪. ביתרת הסכום שנפסק על ידי
בית משפט קמא (849,039 ₪ =1,676,685 ₪ - 2,525,724 ₪) יהיו חייבים הסנגור והמדינה
ביחד לחוד בחלוקה שווה. כמו כן, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אציע כי מתוך סך ההוצאות
ושכר הטרחה שפסק בית המשפט בהליך קמא, יחויב הסנגור ב-110,000 ₪ בלבד (סכום המהווה
כ-20% מהסכום הכולל שנפסק), כך שביתרת הסכום תחויב המדינה. עוד אציע כי בגין ההליך
שהתנהל בערכאה זו כל צד יישא בהוצאותיו.
עו”ד נועם
קוריס בעל תואר שני במשפטים
מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם
קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
