לא שמעתם ?!

יום ראשון, 12 בדצמבר 2021

הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות לעצמאיים ובעלי חברות

הפרשות חובה וסכומים המקנים הטבות מס לשנת 2021

מאת: רואה חשבון אבי וידן

חובת הפקדת פנסיה לעצמאים חובת פנסיה לעצמאים עברה ב"חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2017 ו-2018), התשע"ז -2016" והוא מכיל בפרק ב' שלו את ההוראות העוסקות בפנסיה חובה לעצמאים ובהשפעותיה על העצמאים מבחינת ביטוח לאומי והטבות מס שונות. על מי חל חוק פנסיה חובה לעצמאים ? החוק קבע שעל כל עצמאי להפקיד לקרן פנסיה, ביטוח מנהלים או קופת גמל בהתאם להכנסה שלו, בדומה לשכירים למעט המקרים האמורים ובמידה והתקיימו ביום 31 בדצמבר של אותה השנה:

טרם חלפו 6 חודשים מיום הרישום כעוסק מורשה או עוסק פטור.

העוסק טרם הגיע לגיל 21.

העוסק הגיע לגיל 60.

העוסק היה בן 55 ומעלה כאשר החוק נכנס לתוקף ביום 1.1.17, כלומר נולד לפני 31.12.61.

בנוסף יש יש לציין כי האכיפה לחוק פנסיה חובה לעצמאיים אמורה להתבצע בידי המרכז לגביית קנסות לאחר שיקבל את נתוני השומה של העוסק ממס הכנסה. יחד עם זאת לא תחול אכיפה על מי שלא הרוויח בממוצע את שכר המינימום השנתי (שכר המינימום הוא 5,300 ₪ לחודש נכון לשנת 2021). מה סכום המינימום שחייבים להפקיד לקרן פנסיה לעצמאים ב- 2021 ? ע"פ החוק יש להפקיד 4.45% מההכנסה החייבת (הכנסות פחות הוצאות המוכרות למס) עד לגובה הכנסה בסך מחצית השכר הממוצע לעניין ביטוח לאומי בשנת 2021 (בשנת 2021 ההכנסה החודשית הממוצעת לעניין ביטוח לאומי הסתכמה בסך 10,551 ₪). מעבר להכנסה החייבת בגובה מחצית השכר הממוצע כאמור ועד לשכר הממוצע יש להפקיד 12.55 אחוז מההכנסה החייבת. לדוגמא: מי שהוא עצמאי בלבד שהכנסתו החייבת הסתכמה בסך 10,000 ₪ מחויב להפקיד 5.275.5 ₪ כפול 4.45% ועוד 4724.5 ₪ כפול 12.55% כלומר סך 827.68 ₪ לחודש ובחישוב שנתי נכפיל פי 12 ונקבל הפקדה מחויבת בסך 9,932 ₪. בכל מקרה אין חובה להפקיד מעל 10,762 ₪ לשנה. במידה והעצמאי הוא גם שכיר והופרש עבורו כשכיר לפנסיה, יש להפחית מהסכום שהוא מחויב בו כעצמאי את הסכומים שעברו על ידו ועבורו לקרן הפנסיה כשכיר בגין הכנסתו המבוטחת (חלק עובד, חלק מעביד ופיצויים). מה סכום המקסימום (תקרת ההפקדה) שמותר להפקיד לקרן פנסיה לעצמאים ב-2021 ? עצמאי רשאי להפקיד לקרן פנסיה לעצמאים סכום העומד על 20.5% מתוך פעמיים המשכורת השנתית הממוצעת, כלומר מסך 10,551 ₪ לחודש כפול שניים המסתכמים בסך 21,102 ₪ לחודש ובחישוב שנתי 20.5% מסך 253,224 ₪ לשנה. במילים אחרות עצמאי רשאי להפקיד עד 4,326 ₪ לחודש או עד 51,912 ₪ בחישוב שנתי. אם עצמאי יפקיד מעבר לכך, ובהעדר הנחיות אחרות, הכספים יועברו לקרן פנסיה כללית משלימה באותה החברה וכך הוא לא ייהנה מתשואה המובטחת ע"י האוצר של 4.96% לשנה על 30 אחוז מהכסף המנוהל בקרן הפנסיה לעצמאים. מה סכום המקסימום (תקרת ההפקדה) שניתן להפקיד לקרן פנסיה לעצמאים והמזכה את העצמאי בהטבת מס ? סכום המקסימום לקבלת הטבת מס נמוך יותר מהסכום שעצמאי יכול להפקיד לקרן פנסיה לעצמאים. סכום המקסימום הוא 16.5% מהכנסה חייבת עד לתקרה בסך 208,800 ₪ אם לא הופקדו כספים לטובת אובדן כושר עבודה ואם הופקדו כספים לטובת אובדן כושר עבודה סכום המקסימום יסתכם ב – 16% מההכנסה החייבת עד לתקרה בסך 208,800 ₪. במילים אחרות, אם לא הופקד לאובדן כושר עבודה ניתן להפקיד לקרן פנסיה עד ל – 16.5% מההכנסה החייבת אך לא יותר מסך 34,452 ₪ לשנה ואם הפקדתם לאובדן כושר עבודה, עד ל – 16% מההכנסה החייבת אך לא יותר מסך 33,408 ₪. מתוך 16.5% הפקדה (או 16% אם הופקד לאובדן כושר עבודה) 11% יהוו ניכוי (הוצאה לעניין מס הכנסה וביטוח לאומי) ואילו יתרת 5.5% (או 5% אם הופקד לאובדן כושר עבודה) יקנו 35% זיכוי מס (כלומר הנחה ממס). מה סכום המקסימום (תקרת ההפקדה) שניתן להפקיד לקרן השתלמות לעצמאים והמזכה את העצמאי בהטבת מס ? סכום המקסימום שניתן להפקיד לקרן השתלמות לעצמאים לקבלת ניכוי ממס (כלומר שיחשב כהוצאה לעניין מס הכנסה וביטוח לאומי) מסתכם ב – 4.5% מההכנסה החייבת אך עד לתקרת הכנסה חייבת בסך 263,000 ₪. כלומר תקרת ההפקדה לקרן השתלמות לעצמאיים המהווה ניכוי מסתכמת בסך 11,835 ₪ לשנה. לצורך האמור, במידה וקיימת הכנסה מבוטחת לעניין קרן השתלמות מהעבודה כשכיר, יש להפחיתה מההכנסה החייבת כעצמאי כדי לזכות בניכוי. לדוגמא, מי שהכנסתו החייבת הסתכמה בסך 250,000 ₪ כעצמאי אך בנוסף זכה לשכר כשכיר והכנסתו בגינה הופרש לקרן השתלמות כשכיר הסתכמה בסך 200,000 ₪ יהיה זכאי להפריש לקרן השתלמות לעצמאים עד 50 אלף ₪ כפול 4.5% כלומר סך 2,250 ₪ לשנה בלבד. הערה: ניתן להפקיד מעבר למה שצוין פה ועד 18,400 ₪ לקרן השתלמות ולזכות בהטבת מס מסוימת. הסכום מעל סכום המקסימום שצוין קודם אמנם לא יוכר כניכוי אבל הרווחים שקרן ההשתלמות תפיק ממנו במידה ויהיו כאלו יהיו פטורים ממס. ומה לגבי בעלי עסקים שהחליטו לנהל את עסקם כחברה ?

החברה חייבת להפקיד עבור בעליה לפנסיית חובה כמו לכל עובד שכיר (6% חלק עובד, 6.5% חלק מעביד ו – 6% פיצויים), כל זאת עד לשכר הממוצע לעניין ביטוח לאומי (סך 10,551 ₪ לשנה נכון לשנת 2021).

תקרת ההכנסה בעדה ניתן להפריש לפנסיה הינה כשל שכיר (26,378 ₪ לחודש).

תקרת ההפרשה השנתית לפיצויים עבור בעל חברה המוכרת כהוצאה לחברה לצורכי מס הינה עד 8.33 אחוז ממשכורתו אך לא יותר מסך 12,340 ₪ לשנה.

תקרת ההפרשה לקרן השתלמות המוכרת לחברה כהוצאה הינה 4.5% מהכנסת בעל החברה עד תקרה של 15,712 ₪ לחודש, כלומר עד תקרה של 188,544 ₪ לשנה. כנגד ההפרשה של החברה בשיעור 4.5% של החברה יש לנכות משכר בעל החברה לטובת קרן ההשתלמות 1.5% מההכנסה בעדה שלמה החברה לקרן השתלמות.

החברה יכולה להפקיד עד 7.5% משכר בעל החברה (עד לתקרת הכנסה של 188,544 ₪ לשנה) כנגד ניכוי 2.5% ממנו. במקרה הזה ההפרש בין 4.5% ל – 7.5% לא יוכר כהוצאה על ידי החברה אבל תהיה הטבת מס בפער שבין המס החל על רווחים הנמשכים מהחברה לבין המס החל על הכנסתה החייבת של החברה.

יום שישי, 10 בדצמבר 2021

בג"ץ העלאת גיל הפרישה לנשים

בעתירה זו, שהוגשה ביום 2.1.2019, ביקשו העותרים להורות למשיב 1 (להלן: שר האוצר) לנמק "מדוע לא יביא [...] לאישור ועדת הכספים של הכנסת את המלצותיו לעניין העלאת גיל הפרישה לנשים, בהתאם לחוק גיל הפרישה, תשס"ד-2004 [...] לאלתר וללא דיחוי נוסף", ומדוע לא יביא בפני הוועדה "המלצה על השוואת גיל הפרישה לנשים ולגברים". בהמשך, צורפו להליך, לבקשת העותרים, משיבים 2-10 – המפקח על הביטוח במשרד האוצר, וקרנות הפנסיה הוותיקות

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

· העליון אישר ריבית גבוהה מחוק אשראי הוגן

· תביעות ייצוגיות וקצת על הוצאה לפועל

· President Isaac Herzog met with the Prime Minister...

· תביעה ייצוגית ואכיפה אזרחית

· צו מניעה נגד מכירת מוט היגוי (סטיק) ממטוס 129מתקיפ...

· מיכאל פן למעצר בית, לא יוסגר בינתיים לארה"ב תיווך ...

· שדדו את כספם של מתלוננים אשר באו לרכוש מהם מטבעות ...

· פסילת שופט ועטיית מסכה במרחב הציבורי

ערב הדיון בעתירה הגישו משיבים 1-2 את תגובתם, בה פרשו בהרחבה את התשתית העובדתית והנורמטיבית הרלוונטית – אך נמנעו מהתייחסות לגופן של טענות העותרים, והסתפקו באמירה כי לאור התפזרות הכנסת ה-20, במהלך חודש דצמבר 2018, "אין מקום כי ממשלת המעבר תידרש לסוגיה נכבדה זו, בטרם תכונן ממשלה נבחרת חדשה". משיבות 3-10, מצידן, הבהירו שאינן נוקטות עמדה בסוגיה העיקרית שעוררה העתירה, והתמקדו במענה לסעד שהתבקש בעתירה אחרת – ובמסגרת בקשה לצו ביניים בהליך דנן – לגבי עריכת איזון אקטוארי בקרנות בעקבות אי העלאת גיל הפרישה לנשים.

בעקבות הדיון בעתירה, ביום 27.5.2019, הורה בג"ץ כי "במכלול הנסיבות, לרבות הגשת העתירה במהלך תקופת הבחירות בשנה זו – אין מקום להוציא צו ביניים, ובשלב זה אף לא צו על תנאי. בנסיבות שבהן טרם כוננה ממשלה, אנו נעתרים לבקשת משיבים 1-2 ומורים לפרקליטות המדינה להגיש הודעת עדכון עד ליום 1.10.2019". המצב הפוליטי המתמשך הביא להארכות חוזרות ונשנות של המועד להגשת ההודעה, אף שהעותרים טענו כי אין לדחות עוד את מועד ההכרעה, שעה שהיה על שר האוצר לפעול בעניין "על פי חוק כבר בשנת 2004". גם הקמת ממשלת ישראל ה-35 לא נשאה בכנפיה בשורה, שכן זמן קצר לאחר ששר האוצר דאז הודיע על כוונתו לקדם תיקון חקיקה מקיף בעניין גיל הפרישה לנשים, התפזרה הכנסת ה-23. גם הפעם, סברו משיבי הממשלה שיש להותיר את ההכרעה לממשלה נבחרת חדשה, ואילו העותרים הלינו על גרירת הרגליים המתמשכת לגבי העלאת גיל הפרישה לנשים, טענו כי מדובר ב"סטירת לחי מצלצלת לעקרון השוויון המגדרי", וביקשו להכריע בעתירתם בהקדם.

ביום 8.10.2021 עדכן שר האוצר כי ממשלת ישראל ה-36 החליטה "לקדם תכנית רב-שנתית להעלאת גיל הפרישה לנשים ולצמצום אי השוויון המגדרי בשוק העבודה" – ובהמשך נמסר כי התוכנית המורכבת נכללה בחוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"ב-2021, שאושר בקריאה שנייה ושלישית ביום 2.11.2021. בנסיבות אלה, ביקשו העותרים למחוק את העתירה, שמיצתה את עצמה – ולהטיל על משיבים 1-2 את הוצאות ההליך. זאת, "לנוכח תרומת העתירה לאינטרס הציבורי ולנוכח המחדל שנהגו המשיבים משך שנים כה ארוכות, קל וחומר בנסיבות בהן כל ניסיונות מיצוי ההליכים מטעם העותרים טרם פנייתם לערכאות משפטיות נענו ריקם". מנגד, משיבי הממשלה טוענים שאין כל הצדקה לפסיקת הוצאות: העותרים לא קיבלו את הסעד לו עתרו; הגשת העתירה לא הניעה את החקיקה החדשה, שיצרה מנגנון שונה מזה שהתבקש במסגרתה; ובעת הגשתה, לא היה לה כל צידוק, משום שברור היה שאין להניח לממשלת מעבר להכריע בסוגיה כה רגישה.

בג"צ קבע כמבוקש, כי העתירה שמיצתה עצמה, נמחקת.

אשר לפסיקת הוצאות – אין ספק כי עיתוי הגשת העתירה מעורר קושי, והדבר בה לידי ביטוי בהחלטה מיום 27.5.2019, בה הוזכר נתון זה כשיקול מרכזי לאי מתן צו על תנאי. עם זאת, שעה שהמשיבים לא הגישו כל התייחסות לגופן של טענות העותרים, אין לומר כי העיתוי נוטל לחלוטין את הצידוק להגשת העתירה – והדבר נכון שבעתיים, בשים לב לכך שבאותה עת הייתה "צפויה פגיעה חודשית משמעותית בקרנות הפנסיה של עמיתי הקרנות הוותיקות" כתוצאה מהעיכוב בהעלאת גיל הפרישה (פסקאות 69-70 לכתב העתירה). על כן, ובשים לב ליתר נימוקי הצדדים, בג"צ קבע כי יישאו משיבים 1-2 בהוצאות העותרים בהליך דנן על הצד הנמוך, בסך 4,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שלישי, 7 בדצמבר 2021

שלילת כשרות ו – 8,000 ₪ הוצאות

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ הכריע היום (7.12.21) בעתירה שעניינה בבקשת העותרים כי בג"צ יורה לרבנות לבטל את שלילת הכשרות מאחוזת הנוקדים

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

· העליון אישר ריבית גבוהה מחוק אשראי הוגן

· תביעות ייצוגיות וקצת על הוצאה לפועל

· President Isaac Herzog met with the Prime Minister...

· תביעה ייצוגית ואכיפה אזרחית

· צו מניעה נגד מכירת מוט היגוי (סטיק) ממטוס 129מתקיפ...

· מיכאל פן למעצר בית, לא יוסגר בינתיים לארה"ב תיווך ...

· שדדו את כספם של מתלוננים אשר באו לרכוש מהם מטבעות ...

· פסילת שופט ועטיית מסכה במרחב הציבורי

בהתאם להחלטה, הרי שבעתירה שלפנינו ביקשה העותרת – חברה העוסקת, על פי עדותה, "ביבוא צאן מחו"ל, גידול צאן ובעלי חיים בארץ, לרבות כבשים, שחיטה ושיווק בשר בארץ – לבטל את ההוראה שהעבירו המשיבים, ביום 16.3.2021, לחברת מלאכת בשר י.א.א. בע"מ, לפיה "אין לאשר שחיטות כשרות" עבור העותרת. מנגד, המשיבים ביקשו לדחות את העתירה על הסף, ולחייב את העותרת בהוצאות על הצד הגבוה – נוכח חוסר ניקיון כפיה. לדבריהם, הם מחזיקים בראיות "כבדות משקל", המעידות כי העותרת משווקת בשר טרפה כבשר כשר "תוך הכשלת הציבור ואף בניגוד לחוק איסור הונאה בכשרות" – ובנסיבות אלה, "ברי כי המשיבים לא יאפשרו לעותרת להשתמש בשירותי שחיטה כשרה". המשיבים ציינו כי הם שוקלים לעשות שימוש בראיות אלה בהליכים נוספים, לרבות בהקשר הפלילי, והציעו להציג אותן לבית המשפט במעמד צד אחד. מזווית אחרת, המשיבים ציינו כי ביום 15.3.2021 ניתנו לעותרת יומיים לצורך מימוש זכות הטיעון – אם כי, משהתברר להם כי בכוונתה לבצע בערב יום 16.3.2021 "שחיטה נוספת בבית מטבחיים, באופן שעלול כאמור להכשיל את הציבור", היא נדרשה להשיב עד צוהריי אותו יום – וההחלטה התקבלה, בסופו של דבר, בטרם הוגשה תגובתה.

במהלך הדיון בעתירה – שהתקיים ביום 9.11.2021 – הלין ב"כ העותרת על כך שההחלטה ניתנה "בטרם שימוע ללא כל תשתית ראייתית", טען שגם בחודשים שחלפו "התיק לא נחקר", והכחיש כל מעורבות של העותרת בביצוע עבירות. מנגד, ב"כ המשיבים עמדה על קיום "ראיות כבדות משקל" הקושרות את העותרת לעבירות הכשרות, ומצדיקות נקיטת פעולה מינהלית מהירה כדי למנוע את הכשלת הציבור. בד בבד, היא ציינה כי "יש חקירה שלא הסתיימה. החקירה עדיין תלויה ועומדת". על רקע סימני השאלה לגבי התמשכות החקירה, והעובדה שמאז נפתחה – בחודש מרץ 2021 – העותרת לא נחקרה, הסכים ב"כ העותרת כי בג"צ יעיין בחומר החסוי במעמד צד אחד.

לאחר העיון הגיע בג"צ למסקנה כי "בהינתן טיב החומר, אין מקום לעשות פרפראזה או לגלות אותו" – וחשוב מכך, כי "יש חומר שקושר את העותרת ברמה הנדרשת כדי להצדיק את הפעולה ולא נתערב". בנסיבות אלה, הובהר לב"כ העותרת כי אין מנוס מפסיקת הוצאות נגדה, אם כי "ייתכן שההוצאות יהיו מופחתות אם לא תעמוד על העתירה" (פרוטוקול הדיון מיום 9.11.2021, עמודים 5-6). לאחר שהתייעץ עם מרשתו, קיבלה העותרת את המלצת בג"צ למשוך את העתירה. ברם, עוד בטרם ניתן פסק הדין בעתירה, הגישו המשיבים "הודעה דחופה", בה ציינו כי "רק בעקבות הדיון" התקבל אצלם "תיעוד משטרתי לפיו תיק החקירה נגנז בחודש יולי 2021". לדבריהם, בירור שנערך העלה כי תחנת המשטרה הרלוונטית סברה שהתיק "מתאים לטיפולו של מחלק הונאה במחוז הצפון בשל היקף הראיות חומרת העבירות, אך מחמת שגגה התיק לא הועבר למחלק ההונאה ונגנז במערכת". בעקבות בירור זה, נפתח התיק מחדש, וכעת הוא עודנו מצוי בבירור. בתגובה, מתחה העותרת ביקורת חריפה על התנהלות המשיבים והמשטרה, וטענה כי גניזת התיק מעידה שגורמי החקירה סברו שאין ראיות מספיקות כלפיה. לדבריה, מדובר ב"שינוי נסיבות דרסטי ומהותי אשר משליך על כל התמונה" שהוצגה בדיון – בין היתר, משום שלא היה מקום למנוע ממנה לעיין בחומר החקירה של תיק גנוז – ומשום כך, הודיעה כי היא חוזרת בה מהסכמתה וביקשה לקיים דיון משלים בעתירה בטרם מתן פסק דין.

בג"צ קבע, כי דין העתירה להידחות בהעדר עילת התערבות בהחלטת המשיבים למנוע מן העותרת לבצע שחיטה כשרה. כפי שהובהר בתום הדיון בעתירה, החומר – שבו עיינו שופטי בג"צ במעמד צד אחד בהסכמת העותרת – "קושר את העותרת ברמה הנדרשת כדי להצדיק את הפעולה", ואין בטעות שהובילה לעיכוב החקירה הפלילית כדי לשנות תמונה זו.

אשר למישור הדיוני, ציין בג"צ, כי על אף שההחלטה מיום 16.3.2021 התקבלה, בשל האילוצים שתוארו לעיל, עובר לקבלת עמדת העותרת – הרי שכבר למחרת היום, הציגה העותרת, בכתב, את טענותיה לפני המשיבים. טענות אלה נבחנו לגופן, אך נדחו לאור הראיות שהוצגו, "והתשובה למעשה היא בגוף תגובת המדינה", כפי שציינה ב"כ המשיבים (פרוטוקול הדיון מיום 9.11.2021, עמוד 4, שורות 7-9). אכן, "דעת לנבון נקל, כי כיון שהשימוע, במהותו, נועד להשפיע על החלטה – דרך המלך היא עריכת שימוע מוקדם, בטרם ההחלטה", אך כבר נקבע כי בנסיבות שבהן צעד כזה "עלול לסכל את התפקוד התקין של הרשות המנהלית, או שיש בו כדי לפגוע באופן ממשי באינטרס חשוב אחר", די בקיום שימוע מאוחר (עע"ם 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ, פסקה כו לחוות דעת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (11.8.2009)). שעה שהמשיבים למדו על כוונת העותרת לבצע שחיטה כבר בערבו של אותו יום, הרי שהאינטרס הציבורי אִפשר להם – שלא לומר, חייב אותם – לנקוט פעולה מהירה, גם במחיר דחיית מימוש זכות הטיעון.

אשר להתפתחויות שמאז הגשת העתירה – ובמילים אחרות, העיכוב שחל בחקירת המשטרה, גם על רקע הטעות שנחשפה בעקבות הדיון – יש לזכור כי קיימת זיקה מוגבלת בין החקירה הפלילית להחלטות המשיבים במישור המינהלי, לאור "השוני בין רף ההוכחה ודיני הראיות במשפט הפלילי לבין התשתית הראייתית הנדרשת לשם קביעת עובדות לצורך החלטה מינהלית. כידוע, רשות מינהלית איננה כפופה לדיני הראיות הרגילים ולפיכך, להבדיל מבית המשפט, רשאית רשות מינהלית לקבל כל ראיה 'אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה'" (עע"ם 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל, פסקה 10 לחוות דעת הנשיאה ד' ביניש (9.2.2005)). אף שיש, כמובן, קשרי גומלין בין ההליכים, ההחלטה המנהלתי עומדת על רגליה שלה, ועל כן – ובשים לב לכך שמשטרת ישראל לא צורפה כמשיבה להליך, והעתירה לא העלתה טענות לגבי החקירה הפלילית – אין להידרש במסגרת זו למישור הפלילי.

סוף דבר – העתירה נדחית בהעדר עילת התערבות בהחלטת המשיבים. שעה שהעותרת חזרה בה מהסכמתה למשוך את העתירה, אך בהתחשב גם בהודאת הרשויות לגבי הכשל שנפל בבירור הטענות נגדה במישור הפלילי, תישא העותרת בהוצאות המשיבים בסך 8,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

יום שישי, 3 בדצמבר 2021

יבא MDMA ויישאר במעצר עד תום ההליכים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.11.2021 (מ"ת 5573-09-21, השופט נ' אבו טהה). בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

ועוד כמה מאמרים:

ביום 5.9.2021 הוגש כתב אישום נגד העורר המייחס לו עבירות של ייבוא והחזקת סם מסוכן. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר ייבא סם מסוכן מסוג MDMA באמצעות חבילה (שהכילה 3 בקבוקים של סם נוזלי בנפח של 2,520 מ"ל נטו) שנשלחה לכתובת מגוריו ונמסרה לו. בסמוך לכך, משטרת ישראל ערכה חיפוש ברכבו של העורר ואיתרה בו סם מסוכן מסוג KETAMINE במשקל 0.0262 גרם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כן נטען בה כי אף שהעורר נעדר עבר פלילי, מתקיימת בעניינו עילת מעצר בשל מסוכנות ובשל חשש משיבוש מהלכי משפט והימלטות מן הדין, לנוכח יציאותיו הרבות מן הארץ בשנים האחרונות. לבסוף נטען בבקשה כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 30.9.2021 הסכים בא-כוחו דאז של העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר וביקש לשחררו לחלופת מעצר כבר באותה עת. לחלופין הוא עתר להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר, שהוגש ביום 18.11.2021, ובו העריך שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון להישנות פעילות עבריינית מצד העורר, אך ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר בתנאים מגבילים ושילובו של העורר בקבוצה טיפולית. שירות המבחן בחן את מקום החלופה ואת המפקחים המוצעים, ומצא אותם כשירים לתפקיד.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 21.11.2021 עתר בא-כוחו הנוכחי של העורר לשחררו למעצר בית בהתאם להמלצת שירות המבחן. בא-כוחה של המדינה התנגד לכך וטען כי תוכן התסקיר אינו עולה בקנה אחד עם ההמלצה הכלולה בו לנוכח התייחסותו לדפוסי התנהגותו של העורר ולסיכון הנשקף ממנו.

בהחלטתו מתום הדיון הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי ברירת המחדל בעבירות סמים מסוכנים היא כי הנאשמים יוותרו במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים, למעט במקרים חריגים. בית המשפט המחוזי קבע כי בעניינו של העורר לא מתקיימות נסיבות חריגות כאלה, בין השאר בשים לב לתחכום, לתעוזה ולתכנון מקדים העולים ממעורבותו בייבוא הסם לישראל כמתואר בכתב האישום. בית המשפט המחוזי הוסיף כי היעדר עבר פלילי אינו נסיבה המצדיקה כשלעצמה חריגה מברירת המחדל של מעצר מאחורי סורג ובריח.

בערר שהוגש לעליון נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על שחרורו של העורר לחלופת המעצר, שנבחנה על ידי שירות המבחן ונמצאה ראויה. באשר לכך נטען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספק להמלצת שירות המבחן.

במהלך הדיון בערר שהתקיים ביום 29.11.2021, התנגד בא-כוח המדינה לקבלת הערר וטען כי אין לחרוג במקרה זה מהכלל שלפיו יש להורות על מעצרם של נאשמים בעבירות סמים מאחורי סורג ובריח. כן הוטעם כי העבירות המיוחסות לעורר מאופיינות בתחכום ומעידות על אפשרות סבירה להמשך ביצוע עבירות מצדו.

לאחר שבית המשפט העליון בחן את טענות הצדדים, נקבע על ידו כי דין הערר להידחות. כאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, נקודת המוצא לדיון היא בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים, המורה שעבירה של סחר בסמים כגון זו המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות המצדיקה את מעצרו של נאשם מאחורי סורג ובריח. לא נמצא עתה כי החזקה האמורה נסתרה במקרה זה. כמו כן, הנסיבות שבהן בוצעו לכאורה העבירות – קרי הזמנת הסם מרחוק, באמצעות אחרים – מעידות אף הן על הקושי לקבל את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת המעצר, בשים לב שאף אדם שמצוי במעצר בית מסוגל לבצע עבירות דומות. מסוכנותו של העורר היא אפוא ברורה ונלמדת מהנסיבות. העובדה שהעורר נעדר עבר פלילי אינה מספקת במצב דברים כגון זה. לכך מצטרפת הערכתו של שירות המבחן בדבר הסיכון להישנות המעשים. יוער, כי התרשמותו של שירות המבחן מן המפקחים ומיכולתה של החלופה המוצעת לאיין את המסוכנות אינה מספיקה כשלעצמה, שכן אין בהמלצת שירות המבחן כדי להחליף את שיקול הדעת שנתון לבית המשפט (ראו: בש"פ 3474/16 ‏מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 19 (3.5.2016)). במכלול הנסיבות, לא מצא בית המשפט העליון, כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

יום רביעי, 1 בדצמבר 2021

בית משפט השלום בפתח תקווה נתן צו הפסקת שימוש מסחרי בקרקע חקלאית מוכרזת

בית משפט השלום בפתח תקווה נעתר לבקשת המדינה ונתן צו הפסקת שימוש מסחרי בקרקע חקלאית מוכרזת

ועוד כמה מאמרים:

נגד חברת א.מ. דיוויסלי בע"מ והבעלים דוד בוארון הוגש כתב אישום המייחס לחברה עבירות לפי חוק התכנון והבניה של שימוש אסור במקרקעין

על פי הנטען בכתב האישום, במשך כ-4 שנים מבצעת החברה שימוש אסור ללא היתר כדין בשטח של כ-756 מ"ר בכפר קאסם, שנועד לשימוש חקלאי, וזאת לצרכי אחסנה עסקית ומשרדים

יחד עם כתב האישום, הגיש עו"ד אבשלום אשואל מטעם המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה בפרקליטות המדינה בקשה למתן צו הפסקת שימוש במקרקעין

בית המשפט נעתר כאמור לבקשת המדינה ונתן צו הפסקה שיפוטי, אשר מועד כניסתו לתוקף בעוד 60 ימים

בית המשפט קבע, כי "התנהלות זו של המשיבה מלמדת על הצורך הדחוף והחשוב למנוע המשך השימוש המסחרי הבלתי חוקי, לכאורה, המתקיים במקרקעין, ללא היתר כדין, ולכאורה, במקום שנבנה באופן בלתי חוקי

יום שלישי, 30 בנובמבר 2021

הסדר הטיעון המקל עם הרוצח לא יבוטל

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ הכריע היום (30.11.21) בעתירה שעניינה בבקשת העותרים כי בג"צ יורה למשיבים 3-1 (גורמי התביעה) לחזור בהם מהסדר טיעון אליו הגיעו עם נאשם שהנו המשיב 5 (להלן: המשיב). ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נגד המשיב הוגש ביום 4.1.2021 כתב אישום המייחס לו עבירות של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין (תפח"ע 4322-01-21). על פי עובדות כתב האישום, המשיב ובנם של העותרים, אחמד בן מג'די אבו ראס ז"ל (להלן: המנוח), ילידי שנת 2004, למדו באותה הכיתה בבית הספר. בין משפחת המשיב למשפחת המנוח התגלע סכסוך לפני מספר שנים, שהביא לסכסוך גם בין המשיב למנוח. ביום 8.12.2020 בשעות הערב יצא המשיב מביתו כשהוא מצויד בפגיון והגיע לתחנת אוטובוס הסמוכה לביתו, בה שהה המנוח באותה עת. המשיב פגש במנוח, שלף את הפגיון, דקר אותו שלוש פעמים וגרם לו לפצעי דקירה במותן שמאל ובמפשעה השמאלית, וכן לפציעות נוספות. המנוח ניסה להתגונן ולהדוף מעליו את המשיב אך ללא הצלחה. המנוח התמוטט במקום ונפל ארצה והמשיב ברח אל סמטה סמוכה בה ניקה את הפגיון והטמין אותו מתחת לעץ. לאחר מכן החביא את הטלפון הנייד שלו והצליח להימלט מהמשטרה למספר שעות. בעקבות האירועים המתוארים פונה המנוח לבית חולים שם מצא את מותו. בתשובתו לכתב האישום אישר המשיב כי דקר את המנוח וגרם למותו, אך טען כי המעשים בוצעו כהגנה עצמית לאחר שהמנוח התנפל עליו וניסה לחנוק אותו למוות. ההליך הופנה לגישור פלילי, במסגרתו התגבשה הצעה לפיה יתוקן כתב האישום כך שעבירת הרצח שיוחסה למשיב בכתב האישום המקורי תוּמר בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(3) לחוק העונשין; ובמקביל הצדדים יעתרו במשותף לענישה של 13 שנים ו-9 חודשים מאסר בפועל, לצד פיצוי למשפחת המנוח בסך של 90,000 ש"ח. בעובדות כתב האישום המתוקן נאמר כי במהלך המפגש שהתקיים בין המשיב למנוח, בנסיבות שאינן ידועות למאשימה, לפת המנוח את המשיב בצווארו, והמשיב שחש מאוים, שלף את הפגיון ודקר את המנוח. ביום 30.6.2021 השתתפו העותרים ובא-כוחם בישיבת גישור, במהלכה הסביר להם השופט המגשר את פרטי ההסדר המתגבש. ביום 5.7.2021 נפגשו העותרים ובא-כוחם עם נציגי התביעה והביעו את התנגדותם להסדר. חרף ההתנגדות סברו כלל גורמי התביעה כי הסדר הטיעון רצוי וראוי בנסיבות העניין, ומסרו על כך הודעה לעותרים ובא-כוחם. ביום 13.7.2021, במסגרת דיון שהתקיים לפני המותב הדן בהליך העיקרי, ביקשו העותרים לדחות את הצגת הסדר הטיעון המוסכם על מנת לאפשר לבא-כוחם להציג את עמדתם בדיון. בית המשפט נעתר לכך וביום 19.7.2021 התקיים דיון בו נשמעו העותרים ובא-כוחם. באותו דיון גם הציגו הצדדים את הסדר הטיעון כפי שהתגבש במסגרת הגישור. בסופו של הדיון התיר בית המשפט למשיב לחזור בו מכפירתו, הוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ובית המשפט הרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו במסגרתו. ביום 23.9.2021 הוגשה העתירה דנא, בה טענו העותרים כי לא הייתה כל הצדקה עניינית לשינוי סעיף האישום שיוחס למשיב. הנימוק היחיד שהוצג להם הוא כי קיימת בחומר החקירה עדות של קטין כבן 12 (להלן: הקטין) שראה את המנוח לופת את המשיב בצווארו, אך עדות זו לא הוצגה לשופט המגשר ואף לא הוצגה להם. לטענתם, מישיבות הגישור עולה כי אותו קטין מסר מספר עדויות סותרות, ועל כל פנים אין לפרש את העדות לפיה המנוח לפת בצווארו של המשיב לטובת המשיב, אלא כניסיון של המנוח להתגונן מפני המשיב. נסיבות ביצוע העבירות מלמדות כי המשיב רצח את בנם המנוח בכוונה תחילה ובתכנון מראש. משכך, לא היה קיים כל סיכון לזיכוי המשיב ואף לא להרשעתו בעבירה קלה מזו שיוחסה לו בכתב האישום המקורי. על כך גם תעיד העובדה שעדות הקטין הונחה לפני משיבים 3-1 עת הוגש כתב האישום המקורי. לגישת העותרים, החלטת משיבים 3-1 לחתום על הסדר הטיעון המתוקן לוקה בחוסר סבירות קיצוני, פוגעת בהליך הפלילי, בשלטון החוק ובאמון הציבור, ועומדת בסתירה לאינטרס הציבורי. החלטה זו גם משדרת מסר של זלזול בחיי אדם ונקיטת מדיניות של יד רפה שעה שהאלימות בחברה הערבית הולכת וגואה. בתגובתם המקדמית לעתירה טענו משיבים 3-1 כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתם. זכויותיהם של העותרים בהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה) קוימו מעל ומעבר: העותרים ובא-כוחם שוחחו פעמים רבות עם הפרקליטה המטפלת בתיק; העותרים נפגשו עם נציגי הפרקליטות, קיבלו הסבר מפורט על ההסדר המוצע והשמיעו את עמדתם; והם נפגשו עם השופט המגשר אשר הסביר להם את מהות ההסדר ושוחח עמם ארוכות. עמדתם של העותרים נבחנה ונשקלה, אולם בסופו של דבר נמצא כי מדובר בהסדר טיעון ראוי המגשים את האינטרס הציבורי בנסיבות העניין. בין יתר השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה להגיע להסדר טיעון עם המשיב נלקחו בחשבון הקשיים הראייתיים הבלתי מבוטלים בתיק, ובכללם העובדה שבאירוע נכחו רק המשיב, המנוח והקטין, וכן העובדה שהקטין העיד כי ראה את המנוח לופת בצווארו של המשיב. לנוכח גרסתו של הקטין, העריכה התביעה כי יתכן שבניהול ההוכחות יתגלע קושי להפריך את גרסת המשיב בדבר הגנה עצמית, כך שלא ייוותר ספק סביר באשר לאפשרות זו. אל מול הקשיים הראייתיים ניצב ההסדר במסגרתו הוסכם כאמור כי הצדדים יעתרו במשותף להטיל על המשיב עונש של 13 שנים ו-9 חודשים מאסר בפועל, ובשים לב לגילו הצעיר בעת המעשים ולעברו הנקי, מדובר בענישה משמעותית ביותר הנותנת ביטוי לחומרת המעשים ולתוצאתם הטרגית. לנוכח כל האמור ההחלטה להגיע להסדר טיעון היא החלטה סבירה המצויה בלב שיקול הדעת הרחב של גורמי התביעה ולא נפל בה פגם. המשיב הצטרף בתגובתו לנימוקי משיבים 3-1 והוסיף, בתמצית, כי הצדדים הופנו לגישור לנוכח הקשיים הראייתיים בתיק וכי המלצת השופט המגשר ניתנה לאחר ששמע את טענות הצדדים, עיין בראיות הרלוונטיות ושוחח עם המשיב במעמד צד אחד. הסכמת המשיב להסדר הטיעון ניתנה לא רק בשל הסיכון הצפוי לו, אלא גם בשל רצונו ליטול אחריות למעשיו. אמנם עמדה למשיב טענה טובה של הגנה עצמית, אולם הוא מעולם לא חלק על כך שבמעשיו הביא למותו של המנוח. המשיב הדגיש כי הסכמת התביעה להסדר הטיעון נעשתה רק לאחר שהוצגו לפניה כלל הראיות ועל יסוד הקשיים הראייתיים בתיק. כמו כן, חרף ההסכמות, העונש שהוטל עליו אינו מקל ואף מחמיר עמו במידת מה. לבסוף, המשיב הסתמך על הסדר הטיעון והודה בכתב האישום המתוקן, ובהתאם להלכה הפסוקה, הדבר מקשה על התערבות בית משפט זה בהסדר הטיעון. לאחר עיון בעתירה ובתגובות כל המשיבים, הגיע הר5כב הבקג"צ למסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת היעדר עילה להתערבות. החלטות גורמי התביעה לעניין עריכת הסדרי טיעון נתונות לשיקול דעתם המקצועי. בית משפט זה לא יתערב בהחלטות מעין אלו, אלא במקרים חריגים ונדירים שבהם ההחלטה לוקה בפגם מהותי שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המינהלי (וראו לדוגמה: בג"ץ 5129/21 סטל נ' משטרת ישראל מפלג תביעות תל אביב, פסקה 9 (10.10.2021); בג"ץ 4395/12 כהן נ' פרקליטות מחוז מרכז, פסקה 10 (15.11.2012); בג"ץ 9907/17 עיזבון המנוח שפיק כבהא, ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (7.3.2018)). מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים. בבואם של גורמי התביעה לקבל החלטה בדבר עריכת הסדר טיעון עם נאשם, עליהם לבחון את דבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית מספיקה לצורך הגשת כתב אישום או המשך ניהול ההליך, וכן שיקולים שבאינטרס הציבור. במסגרת זו על גורמי התביעה לבחון האם הסדר הטיעון עולה בקנה אחד עם טובת הציבור, היינו האם מתקיים "איזון ראוי בין מידת ההקלה לה יזכה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון לבין התועלת הציבורית שתצמח מכך" (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 672 (2008); ראו גם: בג"ץ 3036/10 נגר נ' פרקליטות המדינה (מחוז תל אביב), פסקה 33 (3.11.2010); בג"ץ 625/18 בונדרנקו נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (5.7.2018)). במקרה דנן, כעולה מתגובת משיבים 3-1, ההחלטה להגיע להסדר טיעון עם המשיב התקבלה לאחר שקילת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זה הקשיים הראייתיים הקיימים בתיק, הנובעים מעדותו של הקטין ומהיותו העד היחיד לאירועים; הענישה המשמעותית עליה הסכימו הצדדים חרף גילו הצעיר של המשיב ועברו הפלילי הנקי, הנותנת ביטוי לחומרת המעשים ולתוצאתם; והתנגדותם של העותרים. החלטת גורמי התביעה התבססה גם על המלצת השופט המגשר, אשר נחשף לקשיים הראייתיים בתיק וסבר כי הסדר הטיעון משקף איזון ראוי בנסיבות העניין. על יסוד כלל השיקולים הנזכרים סברו גורמי התביעה כי יש להעדיף את הסדר הטיעון על פני ניהול ההליך, ובהינתן אמות המידה שהותוו בפסיקת בית משפט זה להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות מעין אלו, לא מצא בג"צ כי יש מקום להתערבותו. זאת, כמובן, מבלי להקל ראש בחומרת מעשיו של המשיב לא למותר לציין כי כעולה מתגובת משיבים 3-1 ואף מהעתירה עצמה, זכויותיהם של העותרים לפי סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה נשמרו כהלכה. הפרקליטה המטפלת בתיק עמדה בקשר רציף עם העותרים לאורך כל ההליך המשפטי ועדכנה אותם באופן שוטף בדבר ההתפתחויות בתיק. דבר גיבוש הסדר הטיעון הובא לידיעתם המלאה של העותרים, תוך שעיקריו הוצגו לפניהם והוסברו להם במסגרת מספר שיחות ופגישות, לרבות בפגישה עם השופט המגשר. התנגדותם להסדר נשמעה בפגישה עם נציגי גורמי התביעה ובכללם פרקליטת המחוז, ואף בית המשפט נתן להם אפשרות להביע את התנגדותם במסגרת דיון לפניו. גם מטעם זה אפוא, אין כל מקום להתערבותנו. ויוזכר כי גם לאחר שנפגע העבירה הביע את עמדתו ביחס להסדר הטיעון, שיקול הדעת הסופי בעניין מסור לגורמי התביעה (ראו: בג"ץ 6711/16 בני משפחת המנוח מיכאל מנשרוב ז"ל נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 17 (9.11.2016); בג"ץ 2511/09 סוידאן נ' עו"ד לילי בורישנסקי, פרקליטת מחוז חיפה, פסקה ט' (31.5.2009)). העתירה נדחתה אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

יום ראשון, 28 בנובמבר 2021

העליון אישר ריבית גבוהה מחוק אשראי הוגן

בית המשפט העליון דחה בקשה לקיים דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט העליון (השופטים נ' סולברג, ד׳ ברק-ארז ו-י׳ אלרון) בע"א 647/20 מיום 2.9.2021 (להלן: פסק הדין) שבו נקבע כי הוראותיו של הסכם פשרה שנערך בין הצדדים אינן מגלות אי חוקיות מובהקת המצדיקה את ביטולו של פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים. ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

הצית רכב, נתפס עם אגרופן והעליון שיחרר למעצר בית
צו מניעה נגד מכירת מוט היגוי (סטיק) ממטוס 129מתקיפ...
מיכאל פן למעצר בית, לא יוסגר בינתיים לארה"ב תיווך ...
שדדו את כספם של מתלוננים אשר באו לרכוש מהם מטבעות ...
דחף את בת זוגו מהגג, כתב אישום בגין ניסיון לרצח
פסילת שופט ועטיית מסכה במרחב הציבורי
זהירות! שרפו את דלת הבית של החייב

הרקע העובדתי הרלוונטי לענייננו תואר בהרחבה בפסק הדין. בתמצית ייאמר כי הצדדים חתמו על הסכם שמכוחו התחייבה המשיבה להעמיד למבקש הלוואה בסך 4,000,000 ש"ח, אשר חולקה לשלוש הלוואות בסכומים ובתנאים שונים. הצדדים חתמו בנוסף על נספח להסכם שלפיו המשיבה תעניק למבקש הלוואה נוספת בסך 650,000 ש"ח, אשר תצבור ריבית בשיעור שנתי של 18%, בצמוד למדד ובתוספת מע"מ, וכי ככל שההלוואה לא תיפרע עד למועד הפירעון שנקבע בנספח, תחול עליה ריבית פיגורים בשיעור של 36% בשנה. עוד צוין בנספח כי הצדדים מסכימים על שינוי שיעור הריבית שתחול על יתרת ההלוואה הראשונה, כך שזו תעמוד על 18% ולא על 13% בתוספת הפרשי הצמדה. המבקש טען כי נספח זה זויף, והגיש תביעה נגד המשיבה ובא-כוחה שבה עתר לביטול הסכם ההלוואה ולשורה של סעדים נוספים. במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט קמא, קיבלו הצדדים את המלצת המותב לסיום ההתדיינות ביניהם, וזאת בכפוף להסכמות שנגעו, בין היתר, לשיעורי הריביות שיחולו (להלן: הסכם הפשרה הראשון). בפסק דין חלקי מיום 29.12.2015, שבו ניתן תוקף להסכמות הצדדים, ציין בית המשפט קמא כי בהתאם לסמכות המסורה לו מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ועל יסוד הסכמות הצדדים, שיעור הריבית ההסכמית שתחול מיום 11.2.2015 ועד יום 29.6.2016 תהיה 18% לשנה וככל שהמבקש לא יעמוד בתשלום החוב המוסכם בשיעור הריבית כאמור, יעלה שיעור הריבית ל-22% לשנה, החל מיום 30.6.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל. בחלוף מספר חודשים מיום שניתן פסק הדין החלקי, הגיש המשיב בקשה לביטולו בטענה כי הסכם הפשרה הראשון מבוסס על מסמכים מזויפים שהוגשו לבית המשפט. המבקש הוסיף וטען, בין היתר, כי הוא לא הבין את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בדיון וכי שיעורי הריבית שנקבעו חרגו מההסכמות. טענות אלו של המבקש נדחו על ידי בית המשפט קמא תוך שצוין כי המבקש היה מיוצג על ידי עורכי דין וכי "שיתף פעולה לכל אורך הדרך עם פסק הדין". בהמשך לכך, הגיש המבקש תביעה נפרדת לבית המשפט קמא, שבה טען לקיומם של פגמים בהסכם הפשרה הראשון, אשר מצדיקים לשיטתו את ביטולו. במסגרת הדיון שהתקיים בעניין זה בפני בית המשפט קמא, הגיעו הצדדים להסכמות חדשות, אשר החליפו את אלו שעוגנו בגדרי הסכם הפשרה הראשון, ואף הסכמות אלו קיבלו תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה השני). בהסכם הפשרה השני צוין, בין היתר, כי ככל שהמבקש לא ישלם למשיבה סכום של 800,000 ש"ח עד למועד הפירעון שסוכם, יצבור הסכום ריבית פיגורים משתנה. תחילה, בשיעור של 22% בתוספת מע"מ והחל מיום 1.6.2017 ועד למועד פירעון החוב "יישא סכום החוב הכולל (קרן בצירוף הפרשי ההצמדה והמע"מ) ריבית שנתית בשיעור של 13% אשר תתווסף על הקרן מדי שנה ועליה יתווסף מע"מ". יומיים לפני המועד לתשלום החוב המוסכם לפי הסכם הפשרה השני, הגישו המבקש ורעייתו בקשה לביטול הסכם פשרה זה, בטענה כי המבקש לא הבין את הוראותיו נוכח קשיי שפה וכי רק בדיעבד הוא הבין שתנאיו גרועים מתנאי הסכם הפשרה הראשון. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול הסכם הפשרה השני וקבע כי סיים את מלאכתו בעת מתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, וכי אין זה מתפקידו להדרש לטענות המבקש שעניינן פרשנות הסכם הפשרה השני. על רקע זה, הגיש המבקש תביעה נוספת לבית המשפט קמא, שבה עתר לסעד הצהרתי שיורה על ביטול הסכם ההלוואה, הסכמי הפשרה, החלטות בית המשפט המחוזי שהעניקו להסכמי הפשרה תוקף של פסק דין, והפסיקתות שנחתמו בעקבות החלטות אלו. בהקשר זה נטען על ידי המבקש כי הריבית שנקבעה בשני הסכמי הפשרה אינה חוקית משום שהיא עולה על השיעור המירבי הקבוע בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל–1970 (להלן: צו הריבית), העומד על 13%; וחלקה אף גבוה מריבית הפיגורים המירבית הקבועה בצו זה, אשר שיעורה עומד על 17%. המבקש העלה טענות נוספות כנגד הסכם ההלוואה, ובכלל זה כי לא הבין את הוראות ההסכם; כי שיעור הריבית שנקבע בו גבוה מהשיעור המירבי לפי צו הריבית, וכי המשיבה הפרה את הסכם ההלוואה בכך שלא העמידה לרשותו את מלוא הסכום שהוסכם במועד וחייבה אותו בעמלות ובריבית גבוהה מזו שנקבעה בהסכם, כך שבסופו של דבר נגבה ממנו סכום גבוה מהמותר לפי צו הריבית. תביעה זו של המבקש אף היא נדחתה תוך שנקבע כי טענות המבקש אינן מתיישבות עם ההצהרות שהשמיע בפני בית המשפט לפיהן הבין את תוכן ההסכם בטרם שחתם עליו. עוד ציין בית המשפט קמא כי טענות המבקש באשר לשיעורי הריבית שנקבעו בהסכמי הפשרה אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות ההשתק וסופיות הדיון, וזאת בשים לב לכך שעניינו של המבקש נדון במסגרת מספר הליכים משפטיים, שבכולם הסכים לשיעורי ריבית גבוהים, ואף כשעתר לביטול הסכמי הפשרה במסגרת ההליכים הקודמים, לא היו בפיו טענות בדבר אי-חוקיות שיעורי הריבית שנקבעו בהם. לבסוף נקבע כי התנהלות המבקש מהווה ניצול לרעה של הליכים משפטיים והושתו עליו הוצאות בסך 65,000 ש"ח. על פסק דין זה הגיש המבקש את הערעור מושא הבקשה לדיון נוסף, אשר נדחה בדעת רוב על ידי בית משפט זה. עיקר הדיון בערעור נסב על טענות המבקש בדבר אי חוקיות הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה לנוכח שיעורי הריבית הגבוהים שנקבעו בהם. השופט י' אלרון, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, סבר כי יש לקבל את טענות המבקש בעניין זה וקבע כי לא די בכך שהסכמות הצדדים במקרה דנן קיבלו תוקף של פסק דין כדי לסתום את הגולל על האפשרות לבטלן מחמת אי חוקיות. השופט אלרון סבר כי בענייננו, הוראות הסכמי הפשרה סותרות את הוראות צו הריבית. בהקשר זה צוין כי הריבית המירבית שנקבעה במסגרת הצו חלה אמנם על מלווה צמוד-ערך בלבד, ואולם עיון בהסכמי הפשרה מלמד כי אף שאין בהם התייחסות להצמדה למדד, הם מבוססים במקור על הסכם ההלוואה שבגדרו הוסכם על הלוואה צמודת מדד. משכך, סבר השופט אלרון כי הסכמי הפשרה היו צריכים להיות כפופים למגבלות הקבועות בצו הריבית ומשעה ששיעורי הריבית שנקבעו בהסכמים חרגו מהמותר, לא היה מקום להעניק להם תוקף של פסק דין. השופט אלרון העיר כי בענייננו יש ליחס משקל לכך שהערכאה הדיונית כלל לא נדרשה לטענות המבקש בדבר היחס שבין הריביות המופרזות שנקבעו בהסכמים ובין הוראות צו הריבית. עוד ציין השופט אלרון כי המשיבה היא חברה מנוסה הפועלת בתחום ההלוואות ועל כן יש להניח כי היא מודעת להוראותיו הקוגנטיות של חוק הריבית, אך חרף זאת היא כללה בהסכם ההלוואה שיעורי ריבית מופרזים. לגישתו, אין להשלים עם התוצאה לפיה הסכמי הפשרה יהוו גושפנקא לפעילות בלתי חוקית של מתדיינים מתוחכמים הפועלים בשוק ההלוואות, כדוגמת המשיבה, וסבר כי בנסיבות העניין יש להורות על ביטולן של התניות המופיעות בהסכמי הפשרה שעניינן היקף חובותיו של המבקש כלפי המשיבה, ולקבוע כי סכום החוב המקורי שנקבע בהסכם ההלוואה יצבור ריביות בכפוף לשיעור המירבי הקבוע בצו הריבית. דעת הרוב (מפי השופטת ד' ברק ארז, בהסכמת השופט סולברג), סברה כי אין לאפשר למבקש להעלות טענות נגד הסכם הפשרה השני בנסיבות שבהן טענות דומות הועלו על ידו בעבר והובילו ל"פתיחת" הסכם פשרה קודם שקיבל אף הוא תוקף של פסק דין. לגישת השופטת ברק ארז, במישור הדיוני, לא ניתן לבחון בשלב זה את הוראות הסכם ההלוואה או את הסכם הפשרה הראשון, שכן ערעור המבקש הוגש ביחס לפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה השני. השופטת ברק ארז הוסיפה כי גם במישור המהותי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת, שכן על פי ההלכה הפסוקה, ביטולם של פסקי דין הנותנים תוקף להסדר פשרה, צריך להיות שמור למקרים חריגים ביותר, ובהתקיים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה מעקרון סופיות הדין. לשיטתה, גם במקרים שבהם ביטול פסק הדין מתבקש לנוכח אי-חוקיות נטענת, על בית המשפט להפעיל את סמכותו ולהורות על ביטול פסק הדין אך במקרים שבהם אי החוקיות הייתה גלויה או שברור כי בית המשפט שבחן את הסדר הפשרה היה צריך לזהותה ולהימנע מליתן לה תוקף. לגישת השופטת ברק ארז, המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. השופטת ברק ארז הוסיפה ובחנה את רכיבי הסכם הפשרה השני וקבעה כי הרכיב שתואר כ"סכום הפשרה", אינו כולל כל התייחסות לשיעור ריבית מסוים, אלא מבטא הסכמה על סכום "גלובלי" שאותו ישלם המבקש למשיבה. לשיטת השופטת ברק ארז, ממילא לא ניתן לדעת במסגרת בחינת הסכם הפשרה אם סכום פשרה זה משקף ריבית בלתי חוקית או מרכיבים אחרים הקשורים במערכת היחסים בין הצדדים, שבית המשפט אינו חשוף להם ואף אינו נדרש לבחון אותם. אשר לשיעורי הריבית המוסכמים שנקבעו בהסכם הפשרה השני, סברה השופטת ברק ארז כי אין מצופה מבית משפט המתבקש לאשר הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים ביוזמתם, לאחר מערכת יחסית עסקית מורכבת ומרובת תהפוכות, להידרש לשאלה האם הוראות צו הריבית חלות על שיעורי הריבית שנקבעו בהוראות הסכם הפשרה השני, אם לאו. על כך הוסיפה השופטת ברק ארז וציינה, בבחינת למעלה מן הצורך, כי ממילא המבקש לא הוכיח את טענותיו ביחס לחריגה מהוראות הדין. על יסוד האמור קבעה השופטת ברק ארז כי אין לומר שבהסכם הפשרה השני טמונה אי-חוקיות ברורה הנגלית לעין, אשר פוגעת בתקנת הציבור ומצדיקה סטייה מעקרון סופיות הדיון. השופט נ' סולברג הצטרף לדעתה של השופטת ברק-ארז וציין כי קיים ספק בשאלה אם אכן נפל פגם של אי-חוקיות בהסכם הפשרה השני, ובהינתן השלב שבו מצוי הסכסוך – ערעור בהליך לביטול פסק דין אזרחי שהפך חלוט – ממילא אין מקום להידרש לשאלה זו. בהקשר זה הוסיף השופט סולברג וציין כי עקרון סופיות הדיון מורה כי בית המשפט לא יבחן מחדש את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף, ולא יבטל פסק דין שהפך זה מכבר לחלוט, שאחרת, אין טעם ממשי בפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה. עוד קבע השופט סולברג כי יש לייחס משמעות רבה להסכמה החוזית שגיבשו הצדדים, אשר היו מיוצגים בהליך, ולהתחשב באינטרס הציבורי להגשים את ציפיותיהם. בנסיבות אלו קבע השופט סולברג, כי חרף ההכרה העקרונית בסמכות לביטול פסק דין מוסכם, אין לומר כי המקרה דנן בא בקהל אותם מקרים חריגים שבהם תופעל סמכות הביטול, ומכאן שדין הערעור להידחות. בבקשה שלפנינו, טוען המבקש כי פסק הדין מנוגד לפסקי דין קודמים שיצאו מלפני בית משפט זה וכי תוצאותיו עשויות להשליך על שוק האשראי בכללותו כמו גם על הליכי פשרה רבים המתנהלים בערכאות השונות. לטענת המבקש, בפסק הדין נקבע כי ביטולו של הסכם פשרה בשל אי חוקיות ואף הימנעות מלכתחילה מאישור של הסדר פשרה מחמת אי חוקיות, צריך להיות שמור למקרים חריגים ביותר. קביעה זו מוקשית בעיני המבקש מהטעם שהיא עלולה לעודד מתדיינים להתגבר על הוראות חוק קוגנטיות, כדוגמת אלו הקבועות בצו הריבית, באמצעות הסדרי פשרה. על רקע זה טוען המבקש כי יש לקיים דיון נוסף בשאלה אם הסכמי ההלוואה המקוריים שעליהם חתם היו חוקיים, שכן על בסיסם נערכו הסכמי הפשרה שביטולם התבקש במסגרת הערעור. לבסוף טוען המבקש כי פסק הדין מבכר את עקרון סופיות הדיון על פני אינטרס הציבור שלא להעניק תוקף להסכם בלתי חוקי או הסכם שנוגד את תקנת הציבור, וגם בסוגיה זו, אשר לגישתו טרם זכתה להתייחסות בפסיקה, סבור המבקש כי יש לקיים דיון בהרכב מורחב של שופטים. בית המשפט העליון הכריע, כי דין הבקשה להידחות. תנאי סף לקיומו של דיון נוסף הוא כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט; דנ"א 5453/18 הראל נ' פקיד שומה גוש דן, פסקה 4 (9.8.2018)). תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו. עיון בבקשה מעלה כי המבקש לא הצביע על הלכה כלשהי שנקבעה בפסק הדין, ולא בכדי. בפסק הדין נושא הבקשה דנן לא נקבעה כל הלכה חדשה אלא יושמו בו הלכות קיימות ולפיהן הסמכות להורות על ביטולו של פסק דין מוסכם תיעשה במשׂוּרה, במקרים חריגים בלבד, בהליך המיועד לכך ובהתקיים טעמים כבדי משקל (פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ברק ארז; פסקה 5 לחוות דעתו של השופט סולברג, וההפניות שם). למעשה, כל חברי ההרכב סברו כי לא די בהעלאת טענה בדבר אי חוקיות בתנאי הסכם פשרה כדי להוביל באופן גורף לביטול ההסכם – אלא יש להצביע על אי חוקיות מובהקת ועל שיקולים כבדי משקל התומכים בביטולו חרף הפגיעה בעקרון סופיות הדיון. יישום הדין הנוהג וההלכות שהוזכרו בפסק הדין על נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן, הוליך את דעת הרוב למסקנה כי לא התקיימו טעמים כבדי משקל כאמור וכי אין לייחס להסכם הפשרה נושא הערעור אי חוקיות מובהקת כזו. קביעות אלו אינן עולות כדי הלכה חדשה ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה לדיון נוסף. למעשה, טענות המבקש, רובן ככולן, תוקפות את תוצאת פסק הדין ואת האופן שבו יושמו הלכות קיימות. טענות אלה הן טענות "ערעוריות" מובהקות וכבר נפסק לא אחת כי הליך הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף (ראו מני רבים: דנ"א 898/21 עיריית כרמיאל נ' המשביר 365 החזקות בע"מ, פסקה 8 (19.5.2021)). עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.