בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ הכריע היום (30.11.21) בעתירה שעניינה בבקשת העותרים כי בג"צ יורה למשיבים 3-1 (גורמי התביעה) לחזור בהם מהסדר טיעון אליו הגיעו עם נאשם שהנו המשיב 5 (להלן: המשיב).
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
נגד המשיב הוגש ביום 4.1.2021 כתב אישום המייחס לו עבירות של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין (תפח"ע 4322-01-21). על פי עובדות כתב האישום, המשיב ובנם של העותרים, אחמד בן מג'די אבו ראס ז"ל (להלן: המנוח), ילידי שנת 2004, למדו באותה הכיתה בבית הספר. בין משפחת המשיב למשפחת המנוח התגלע סכסוך לפני מספר שנים, שהביא לסכסוך גם בין המשיב למנוח. ביום 8.12.2020 בשעות הערב יצא המשיב מביתו כשהוא מצויד בפגיון והגיע לתחנת אוטובוס הסמוכה לביתו, בה שהה המנוח באותה עת. המשיב פגש במנוח, שלף את הפגיון, דקר אותו שלוש פעמים וגרם לו לפצעי דקירה במותן שמאל ובמפשעה השמאלית, וכן לפציעות נוספות. המנוח ניסה להתגונן ולהדוף מעליו את המשיב אך ללא הצלחה. המנוח התמוטט במקום ונפל ארצה והמשיב ברח אל סמטה סמוכה בה ניקה את הפגיון והטמין אותו מתחת לעץ. לאחר מכן החביא את הטלפון הנייד שלו והצליח להימלט מהמשטרה למספר שעות. בעקבות האירועים המתוארים פונה המנוח לבית חולים שם מצא את מותו.
בתשובתו לכתב האישום אישר המשיב כי דקר את המנוח וגרם למותו, אך טען כי המעשים בוצעו כהגנה עצמית לאחר שהמנוח התנפל עליו וניסה לחנוק אותו למוות. ההליך הופנה לגישור פלילי, במסגרתו התגבשה הצעה לפיה יתוקן כתב האישום כך שעבירת הרצח שיוחסה למשיב בכתב האישום המקורי תוּמר בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(3) לחוק העונשין; ובמקביל הצדדים יעתרו במשותף לענישה של 13 שנים ו-9 חודשים מאסר בפועל, לצד פיצוי למשפחת המנוח בסך של 90,000 ש"ח. בעובדות כתב האישום המתוקן נאמר כי במהלך המפגש שהתקיים בין המשיב למנוח, בנסיבות שאינן ידועות למאשימה, לפת המנוח את המשיב בצווארו, והמשיב שחש מאוים, שלף את הפגיון ודקר את המנוח.
ביום 30.6.2021 השתתפו העותרים ובא-כוחם בישיבת גישור, במהלכה הסביר להם השופט המגשר את פרטי ההסדר המתגבש. ביום 5.7.2021 נפגשו העותרים ובא-כוחם עם נציגי התביעה והביעו את התנגדותם להסדר. חרף ההתנגדות סברו כלל גורמי התביעה כי הסדר הטיעון רצוי וראוי בנסיבות העניין, ומסרו על כך הודעה לעותרים ובא-כוחם.
ביום 13.7.2021, במסגרת דיון שהתקיים לפני המותב הדן בהליך העיקרי, ביקשו העותרים לדחות את הצגת הסדר הטיעון המוסכם על מנת לאפשר לבא-כוחם להציג את עמדתם בדיון. בית המשפט נעתר לכך וביום 19.7.2021 התקיים דיון בו נשמעו העותרים ובא-כוחם. באותו דיון גם הציגו הצדדים את הסדר הטיעון כפי שהתגבש במסגרת הגישור. בסופו של הדיון התיר בית המשפט למשיב לחזור בו מכפירתו, הוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ובית המשפט הרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו במסגרתו.
ביום 23.9.2021 הוגשה העתירה דנא, בה טענו העותרים כי לא הייתה כל הצדקה עניינית לשינוי סעיף האישום שיוחס למשיב. הנימוק היחיד שהוצג להם הוא כי קיימת בחומר החקירה עדות של קטין כבן 12 (להלן: הקטין) שראה את המנוח לופת את המשיב בצווארו, אך עדות זו לא הוצגה לשופט המגשר ואף לא הוצגה להם. לטענתם, מישיבות הגישור עולה כי אותו קטין מסר מספר עדויות סותרות, ועל כל פנים אין לפרש את העדות לפיה המנוח לפת בצווארו של המשיב לטובת המשיב, אלא כניסיון של המנוח להתגונן מפני המשיב. נסיבות ביצוע העבירות מלמדות כי המשיב רצח את בנם המנוח בכוונה תחילה ובתכנון מראש. משכך, לא היה קיים כל סיכון לזיכוי המשיב ואף לא להרשעתו בעבירה קלה מזו שיוחסה לו בכתב האישום המקורי. על כך גם תעיד העובדה שעדות הקטין הונחה לפני משיבים 3-1 עת הוגש כתב האישום המקורי. לגישת העותרים, החלטת משיבים 3-1 לחתום על הסדר הטיעון המתוקן לוקה בחוסר סבירות קיצוני, פוגעת בהליך הפלילי, בשלטון החוק ובאמון הציבור, ועומדת בסתירה לאינטרס הציבורי. החלטה זו גם משדרת מסר של זלזול בחיי אדם ונקיטת מדיניות של יד רפה שעה שהאלימות בחברה הערבית הולכת וגואה.
בתגובתם המקדמית לעתירה טענו משיבים 3-1 כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתם. זכויותיהם של העותרים בהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה) קוימו מעל ומעבר: העותרים ובא-כוחם שוחחו פעמים רבות עם הפרקליטה המטפלת בתיק; העותרים נפגשו עם נציגי הפרקליטות, קיבלו הסבר מפורט על ההסדר המוצע והשמיעו את עמדתם; והם נפגשו עם השופט המגשר אשר הסביר להם את מהות ההסדר ושוחח עמם ארוכות. עמדתם של העותרים נבחנה ונשקלה, אולם בסופו של דבר נמצא כי מדובר בהסדר טיעון ראוי המגשים את האינטרס הציבורי בנסיבות העניין. בין יתר השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה להגיע להסדר טיעון עם המשיב נלקחו בחשבון הקשיים הראייתיים הבלתי מבוטלים בתיק, ובכללם העובדה שבאירוע נכחו רק המשיב, המנוח והקטין, וכן העובדה שהקטין העיד כי ראה את המנוח לופת בצווארו של המשיב. לנוכח גרסתו של הקטין, העריכה התביעה כי יתכן שבניהול ההוכחות יתגלע קושי להפריך את גרסת המשיב בדבר הגנה עצמית, כך שלא ייוותר ספק סביר באשר לאפשרות זו. אל מול הקשיים הראייתיים ניצב ההסדר במסגרתו הוסכם כאמור כי הצדדים יעתרו במשותף להטיל על המשיב עונש של 13 שנים ו-9 חודשים מאסר בפועל, ובשים לב לגילו הצעיר בעת המעשים ולעברו הנקי, מדובר בענישה משמעותית ביותר הנותנת ביטוי לחומרת המעשים ולתוצאתם הטרגית. לנוכח כל האמור ההחלטה להגיע להסדר טיעון היא החלטה סבירה המצויה בלב שיקול הדעת הרחב של גורמי התביעה ולא נפל בה פגם.
המשיב הצטרף בתגובתו לנימוקי משיבים 3-1 והוסיף, בתמצית, כי הצדדים הופנו לגישור לנוכח הקשיים הראייתיים בתיק וכי המלצת השופט המגשר ניתנה לאחר ששמע את טענות הצדדים, עיין בראיות הרלוונטיות ושוחח עם המשיב במעמד צד אחד. הסכמת המשיב להסדר הטיעון ניתנה לא רק בשל הסיכון הצפוי לו, אלא גם בשל רצונו ליטול אחריות למעשיו. אמנם עמדה למשיב טענה טובה של הגנה עצמית, אולם הוא מעולם לא חלק על כך שבמעשיו הביא למותו של המנוח. המשיב הדגיש כי הסכמת התביעה להסדר הטיעון נעשתה רק לאחר שהוצגו לפניה כלל הראיות ועל יסוד הקשיים הראייתיים בתיק. כמו כן, חרף ההסכמות, העונש שהוטל עליו אינו מקל ואף מחמיר עמו במידת מה. לבסוף, המשיב הסתמך על הסדר הטיעון והודה בכתב האישום המתוקן, ובהתאם להלכה הפסוקה, הדבר מקשה על התערבות בית משפט זה בהסדר הטיעון.
לאחר עיון בעתירה ובתגובות כל המשיבים, הגיע הר5כב הבקג"צ למסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת היעדר עילה להתערבות. החלטות גורמי התביעה לעניין עריכת הסדרי טיעון נתונות לשיקול דעתם המקצועי. בית משפט זה לא יתערב בהחלטות מעין אלו, אלא במקרים חריגים ונדירים שבהם ההחלטה לוקה בפגם מהותי שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המינהלי (וראו לדוגמה: בג"ץ 5129/21 סטל נ' משטרת ישראל מפלג תביעות תל אביב, פסקה 9 (10.10.2021); בג"ץ 4395/12 כהן נ' פרקליטות מחוז מרכז, פסקה 10 (15.11.2012); בג"ץ 9907/17 עיזבון המנוח שפיק כבהא, ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (7.3.2018)). מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים.
בבואם של גורמי התביעה לקבל החלטה בדבר עריכת הסדר טיעון עם נאשם, עליהם לבחון את דבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית מספיקה לצורך הגשת כתב אישום או המשך ניהול ההליך, וכן שיקולים שבאינטרס הציבור. במסגרת זו על גורמי התביעה לבחון האם הסדר הטיעון עולה בקנה אחד עם טובת הציבור, היינו האם מתקיים "איזון ראוי בין מידת ההקלה לה יזכה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון לבין התועלת הציבורית שתצמח מכך" (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 672 (2008); ראו גם: בג"ץ 3036/10 נגר נ' פרקליטות המדינה (מחוז תל אביב), פסקה 33 (3.11.2010); בג"ץ 625/18 בונדרנקו נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (5.7.2018)). במקרה דנן, כעולה מתגובת משיבים 3-1, ההחלטה להגיע להסדר טיעון עם המשיב התקבלה לאחר שקילת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זה הקשיים הראייתיים הקיימים בתיק, הנובעים מעדותו של הקטין ומהיותו העד היחיד לאירועים; הענישה המשמעותית עליה הסכימו הצדדים חרף גילו הצעיר של המשיב ועברו הפלילי הנקי, הנותנת ביטוי לחומרת המעשים ולתוצאתם; והתנגדותם של העותרים. החלטת גורמי התביעה התבססה גם על המלצת השופט המגשר, אשר נחשף לקשיים הראייתיים בתיק וסבר כי הסדר הטיעון משקף איזון ראוי בנסיבות העניין. על יסוד כלל השיקולים הנזכרים סברו גורמי התביעה כי יש להעדיף את הסדר הטיעון על פני ניהול ההליך, ובהינתן אמות המידה שהותוו בפסיקת בית משפט זה להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות מעין אלו, לא מצא בג"צ כי יש מקום להתערבותו. זאת, כמובן, מבלי להקל ראש בחומרת מעשיו של המשיב
לא למותר לציין כי כעולה מתגובת משיבים 3-1 ואף מהעתירה עצמה, זכויותיהם של העותרים לפי סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה נשמרו כהלכה. הפרקליטה המטפלת בתיק עמדה בקשר רציף עם העותרים לאורך כל ההליך המשפטי ועדכנה אותם באופן שוטף בדבר ההתפתחויות בתיק. דבר גיבוש הסדר הטיעון הובא לידיעתם המלאה של העותרים, תוך שעיקריו הוצגו לפניהם והוסברו להם במסגרת מספר שיחות ופגישות, לרבות בפגישה עם השופט המגשר. התנגדותם להסדר נשמעה בפגישה עם נציגי גורמי התביעה ובכללם פרקליטת המחוז, ואף בית המשפט נתן להם אפשרות להביע את התנגדותם במסגרת דיון לפניו. גם מטעם זה אפוא, אין כל מקום להתערבותנו. ויוזכר כי גם לאחר שנפגע העבירה הביע את עמדתו ביחס להסדר הטיעון, שיקול הדעת הסופי בעניין מסור לגורמי התביעה (ראו: בג"ץ 6711/16 בני משפחת המנוח מיכאל מנשרוב ז"ל נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 17 (9.11.2016); בג"ץ 2511/09 סוידאן נ' עו"ד לילי בורישנסקי, פרקליטת מחוז חיפה, פסקה ט' (31.5.2009)).
העתירה נדחתה אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.
